את סוף השבוע שעבר העברתי בצפון. שיזינג ואני והילדים נסענו לחופשה קטנה, לא רחוק מצפת, בדירה יפה עם בריכה. כשקבענו את החופשה הזאת לא ידענו שהצפון יהפוך לשטח השמדה מאיים, לא ידענו שיחסלו את הנייה, ואת הרמטכ"ל הזה של החיזבאללה. לא ידענו שהחופשה הזאת תהיה ספוגה באווירה כזאת של 'עוד שנייה פורצת עוד מלחמה'. בהתחלה עוד התלבטנו, אם לנסוע בכלל, לא רצינו להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. לא רצינו שהילדים שלנו יחוו איזו טראומה, יותר ממה שכבר. אבל בסוף החלטנו לנסוע. אם הייתם אומרים לי שיום אחד אני אתלבט אם לצאת לחופשה בצפון, מהפחד שתפרוץ שם עוד מלחמה, בנוסף למלחמה שמתנהלת בעזה כבר עשרה חודשים, הייתי אומר לכם שאתם לא נורמליים. אבל שום דבר לא נורמלי במציאות שנגררנו אליה. ישראל היא מדינה לא נורמלית. זה סוד קסמה וזו גם הטרגדיה של מדינת היהודים.
בקיצור, נסענו לצפון! ביום שישי בבוקר נסענו לסחנה, בעמק בית שאן. לא הייתי שם שנים. לנסוע לסחנה באוגוסט זו חתיכת חוויה אינטנסיבית. בדרך למעיין הכחלחל עדכנתי את הילדים שכנראה יהיו שם פקקים איומים וצפיפות נוראה. אבל האמת היא שכשהגענו הסחנה היה כמעט ריק מאנשים. כולם פחדו מהמלחמה הממשמשת. הבריכות היו נטושות ונקיות. והייתה תוגה כזאת באוויר. אני הרגשתי את התוגה הזו, ושיזינג גם הרגישה. אבל הילדים שלנו היו מאושרים. הם שחו במים היפים, ונדהמו, כמו שאני נדהמתי, מפלא הטבע הזה. וואלה לא זכרתי שהסחנה כל כך גדול ויפה. זה באמת מעיין בקנה מידה בינלאומי.
מהסחנה נסענו לנו צפונה. הדרך הייתה יפה ועצובה. הכבישים היו ריקים. ברדיו שידרו שירים מרגשים. שיזינג ואני הסתכלנו זה על זה וחשבנו לעצמנו, אולי עשינו טעות, אולי השבת המשפחתית הזאת תהפוך לטראומה אימתנית. ובכל זאת המשכנו לנסוע. בדרך עצרנו לקנות אוכל מוכן לכבוד שבת. וגם עצרנו בסופר, לקנות שתי שישיות של מים מינרליים. לכל מקרה שלא יבוא.
בערב שבת בין השמשות הדלקנו נרות עם הילדים, ושרנו שלום עליכם, ואכלנו את האוכל הטעים שהבאנו. יש שבתות שהילדים מתנהגים בהן נורא ואיום. אבל בשבת שעברה הייתה מין הרמוניה כזאת. הם היו כאלה מתוקים. ישבו ואכלו ושמחו וצחקו. ואחרי האוכל הם שיחקו להם כזה בשקט. זה היה רגע מתוק כזה. הכי כיף, כשהילדים מתוקים.
ולמחרת בבוקר, משעה עשר ועד אחרי הצהריים – היינו בבריכה! בהתחלה ישבתי מחוץ לבריכה, וקראתי עיתון, כמו איזה מציל עייף חחחח. האמת קראתי את מקור ראשון, היה ממש מעניין. בשבוע שעבר התפרסמה כתבה של מילואימניק שיצא לאיזה וילה כזאת של שיקום נפשי בעקבות המלחמה. וואי אני קראתי את זה והתרגשתי ונעצבתי. הכאב נמצא בכל מקום עכשיו. אוי החיים קשים עכשיו. והכתבה הזו, היה בה משהו חושף, אבל גם מנחם, זה היה מדהים.
ובזמן שקראתי עיתון, חיה ונח שיחקו להם במים, הם היו כאלה חמודים, הם כזה דיברו ביניהם, העסיקו את עצמם, המציאו סיפורים. וכשראיתי אותם חשבתי לעצמי, שלילדים שלי יש אחים. זה נשמע מובן מאליו אבל זה לא מובן מאליו. אתם מבינים, בבית שבו אני גדלתי לא היו לי אחים. להפך. הייתי אני לבדי. והייתה לי ילדות מאושרת. אני לא מתלונן חס וחלילה. אבל כן, הייתה בילדות שלי המון בדידות. בארוחות שבת, בחופשות, בטיולים, הייתי עם אמא שלי. ואמא שלי קראה עיתונים, אתם מבינים. היא הייתה אישה מבוגרת. ואני הייתי ילד. וילד צריך ילדים שיהיו לצידו כשהוא משחק. ולי לא היה. רוב הזמן הייתי לבדי.
היה לי רגע שם, כשישבתי מחוץ לבריכה. כשראיתי את הילדים שלי מאושרים להם ביחד. משחקים ונהנים וצוחקים ומדברים. הם לא לבד. יש להם את עצמם, יש להם עם מי לשחק. ולי לא היה עם מי לשחק. רוב הזמן הייתי לבד עם הלגו. וגם בשבתות, ובטיולים, ובתפילות, הייתי לבדי. לא היו לי אחים. לא היו לי לצידי עוד ילדים. אני לא מתלונן. זה הסיפור שלי, אלה החיים שלי. אמא שלי עטפה אותי באהבה שעד עכשיו הולכת איתי. אבל תמיד חלמתי על אחים. תמיד חלמתי על ילדות יותר רועשת, יותר הומה, כמו שיש לכל הילדים.
איי איי אייי ופתאום הרגשתי שעולות לי דמעות בעיניים. הכול התערבב לי. החרדה מהמלחמה שבדרך. והכתבה היפה על המילואימניקים המוצפים. והילדים שלי המתוקים שלי, שזוכים לילדות של יחד. של לשחק בבריכה ביחד. של לשמוח ביחד מכל מה שהחיים יכולים להעניק. הכול התערבב לי. והילד שהייתי התרגש בתוכי. הוא עדיין שם, הילד הזה, הוא אף פעם לא הלך, הוא מנהל אותי רגשית, יום יום, שעה שעה, הוא דוחף אותי להיות מי שאני, הילד הזה, השקט הזה, הבודד הזה, הוא עדיין כאן בתוכי, וגם הוא התרגש מהילדים האלה, מהאחים האלה, שמשחקים בבריכה, משפריצים מים וצוחקים.
את הדרך הביתה עשינו עם שמחה קלושה בלב. המלחמה בצפון עדיין לא פרצה. איראן עדיין לא נקמה. החיים עדיין לא התפוררו לנו. ובתוך כל הרעש והמתח והפחד והחרדה, זו הייתה שבת של חסד, של שמחה ושל תיקון. אני לא יודע לאן יובילו אותנו הימים הבאים. אנחנו חיים בתוך ערפל סמיך ומאיים. אבל בתוך כל הרעש הזה, זכיתי לרגע לשמוח במה שיש לי. וגם זה לא מעט. שכוייח.
