כשסיימתי את "אפריקה בלוז" הבטתי בספרון הצנום ושאלתי את עצמי איך יכול להיות שהוא הצליח להכיל כל כך הרבה? 204 עמודים בסך הכול, בפורמט קטן, כמעט נובלה. ובכל זאת, שמיר מצליחה לדחוס כאן לתוך סיפורה האישי – לא אוטוביוגרפיה, ובכל זאת – את סיפורו של קיסר אתיופיה היילה סלאסי בשלהי כהונתו, את הדרך לקריסת השלטון ותפיסתו בידי המורדים, וגם את קורות בן דמותו של אביה במלחמת ששת הימים ואת סיפורה של משפחתו שמיטלטלת איתו לאפריקה בסוף שנות השישים.
בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת – ובמידה מסוימת גם היום, אם כי בצורות אחרות – הייתה אפריקה גן השעשועים האולטימטיבי של קציני צה"ל בדימוס. הם נשלחו לשם בתפקידים רשמיים ולא רשמיים כדי לאמן קבוצות חמושות שונות, לעיתים כאלה שנלחמו זו בזו. אחרי מלחמת ששת הימים, מניותיו של עונד דרגות קצונה ישראליות קפצו לשמיים, והתוצאה הייתה שכל אחד כזה שרצה לכפר על משהו, לשנות אווירה, להיות עטוף בנשים צעירות וזמינות שערכן האנושי בעיניו כמעט אינו קיים, ובעיקר מי שרצה לעשות כסף קל והרבה – הגיע לאפריקה.
המשפחה ששמיר מתארת מונה את האב הקצין, שסוחב מאחוריו פרשה לא פתורה משחרור יריחו במלחמת ששת הימים, וכן פוסט טראומה. הוא היה ילד חוץ, אאוטסיידר שהצליח לשבות את ליבה של היפה בבנות המשק, אבל כעת מצב היחסים ביניהם בכי רע. היא מטופלת בילדה קטנה ובהיריון מתקדם, נתונה לשיגיונותיו של בעלה ולמסעות הציד הארוכים שלו, שמתרחשים במסווה של אימונים צבאיים – כשהיא ספונה בבית דל בעיירה אתיופית ענייה ונחשלת. הילדה, בת דמותה של הסופרת, רואה את הכול מנקודת מבטה התמימה מצד אחד אך הנוקבת והמבינה מצד שני, ובמאבק המשפחתי היא בוחרת לעמוד בצד של כלב טוב לב, צב ענק וקוף – חבריה היחידים באתיופיה.
שמיר מצליחה להעביר בטקסט קצר וקולע את הנופים של אתיופיה, האווירה בסוואנות, הפוליטיקה הפנימית ועוד אלמנטים רבים שהופכים את הסיפור לרב־פנים ומרשים, ועם סיומת מלאת חמלה ואנושיות. חלק מהכתוב הוא היסטוריה אמיתית לחלוטין, למשל ציטוטים נרחבים מריאיון בלתי ייאמן שהעניק הקיסר סלאסי לעיתונאית האיטלקית אוריאנה פאלאצ'י ב־1972, לקראת יום הולדתו ה־80, ריאיון שהסתיים בסילוקה מהארמון לאחר שהתעקשה לברר עם הקיסר את דעתו על המוות. החלק האחר הוא סיפורה של משפחה ישראלית קטנה שאינה מצליחה לעמוד בפני גלי המציאות ומתפוררת לאיטה.
לצד השבחים שיש לתת לספר, יש לציין כמה בעיות קטנות. למשל, המעבר התכוף מדי בין זמנים עשוי לבלבל את הקורא בהתחלה. בספר לא ארוך שכזה היה אולי עדיף להיצמד יותר לסדר הכרונולוגי של הדברים. עניין נוסף הוא הצמדתו של מנגיסטו – המורד שבסופו של דבר התנקש עם אנשיו בסלאסי ונטל ממנו את השלטון ב־1975 – כעוזר וכנהג של האב הישראלי. זהו צירוף מקרים יותר מדי הוליוודי ובומבסטי שאינו מתאים לטון המהורהר של הספר המצוין הזה. אולם אלה זוטות, יחסית לעושר הסיפורי ששמיר מעניקה כאן בקפסולה מהודקת של ספרות משובחת. למרות צנימותו, אל תוותרו על "אפריקה בלוז".
