בימים שבהם רובן המוחלט של המסעדות אינן שורדות את השנתיים הראשונות, מסעדה שסוגרת את שעריה אחרי דור – 25 שנים – היא עניין נדיר. יקימונו נחשבה מאז ומתמיד לאוכל יפני מוקפד, במיוחד בסצנת הקולינריה הכשרה, ויותר משני עשורים שהלובי של מלון הילטון שאב אליו מביני עניין.
אבל אנחנו כאן כדי לדבר על המחליפה, אונמי. כשבאמתחתה סניף דגל ותיק ומוערך (ולא כשר) ברחוב הארבעה, היא החליטה שהיא מסוגלת להיכנס לנעליים הגדולות של קודמתה.
הווייב היפני־אלגנטי – יש יאמרו הכבד – בהחלט נשמר ולא אופתע אם יהיו כאלו שייכנסו למקום ולא ישימו לב בכלל שמשהו השתנה. גם פה אין התפזרות לפאן־אסיה (סימן מבשר טובות עבור כל מסעדה), עם תפריט נטול מוקפצים ומטוגנים, ובכל זאת, הוא התרחב וכולל כעת מבחר לא מבוטל של מנות מסקרנות.
פתחנו עם "קירו המאצ'י", פרוסות ילוטייל עטופות בציפוי של צ'ילי וצרובות קלות, אבל באמת נגיעות, שוחות בבריכה אינסופית של ויניגרט צהבהב של עגבניות שרי. החמצמצות של הרוטב הבליטה את הטעמים הטבעיים של הדג הכמעט־נא ואפשרה לטריות ולאיכות שלו להדהד.
משם ל"סשימי המאצ'י מאקי". שוב פרוסות ילוטייל, הפעם נאות לגמרי ומוגשות בתצורה מגולגלת ובתוך כל אחת מסתתרים קוביות תפוחים, עשבי תיבול, חומץ אורז ושמן בצל ירוק. מרענן קליל וקיצי, לכאורה כמעט בנאלי, ועם זאת – טמון פה בשילוב בין הגרנד סמית לתיבול המופלא חדשנות של ביס שלא טעמנו קודם.
הלאה לגיוזה. הגרסה הקלאסית ממולאת בעוף או בירק ואילו כאן הכניסו לבצק הדק והעדין תערובת בר ים עם ג'ינג'ר וסאקה. כנהוג טיגנו אותו קלות רק בשביל הצריבה. כנהוג, זה הקנה לו את הנגיעה הסופית שהופכת אותו למלך כיסוני הבצק המאודה.
באלכוהול ויתרנו על הקוקטיילים ודבקנו בקו היפני כדי למקסם את החוויה. האלפא עם שיכר שזיפים ארומטי ומרובד ואילו אני עם יוזו סאקה לימוני־מתקתק שגומעים בקלות בלי לשים לב. האוכל המשיך לזרום. יש לי חולשה לסטייק טופו מאז הפעם הראשונה שטעמתי אותו, אי שם בדרמסאלה, ביפנית הבלתי נשכחת "לונג טה" (אגב, המסעדה האהובה על ריצ'רד גיר כל אימת שהוא מבקר את הדלאי לאמה). שם גיליתי שפיסת טופו יכולה להיות ההפך מהדימוי שלה, לרגש ולהסעיר. מאז אני מחפשת אחר המנה שתשחזר את הקסם. לרגע חשבתי שכאן זה יקרה, אך לא. אומנם הבחירה להצמיד לטופו ספייסי מיסו עז טעם היא נבונה, אך הוא לא שרה בו מספיק ולכן לא ספח את הטעמים כראוי. על אף הציפוי במרמלדת שיטאקה מלמעלה (מקורי, אין ספק) וברוטב פלפל וסאקה מלמטה (יפהפה, אין ספק) והקישואים הנפלאים שליד – המרקם של הטופו נטה להתפורר והחוויה הייתה בינונית בלבד. גם מאגף השיפודים התאכזבנו. דגמנו את פטריות השיטאקה וציפינו לפגוש את הפטרייה הבשרנית האהובה, אך הצלייה ייבשה אותה לגמרי.
היתרון הגדול בארוחה שהיא על טהרת הדגים הוא שאפשר ליהנות מקינוחים חלביים, וכאן מקסמו את האירוע. קיבלנו גוש שוקולד ולרונה עם גרידת ג'ינג'ר ששוכן מעל בריוש מסוכר כשמלמעלה המלצרית מוזגת רוטב ויסקי יפני וקרמל. כן, זה טעים ועשיר ומתפוצץ כמו שזה נשמע. אך הקינוח הבא התעלה אפילו על כל האמור. מאצ'ה ברולה, שהצליח לזקק את המאצ'ה בלי לגלוש למרירות, קפוא ומלווה בשבבי שוקולד לבן ולצידו חתיכות אננס, אפרסמון ומנגו מבושלים ומקורמלים. היש יותר שמיימי מפרי מקורמל היטב? זהו קינוח ששווה לחזור ולו רק בשבילו. נו טוב, אולי לא רק בשבילו.
