אז מה היה לנו שם, במפרט הטכני של "עקבתא דמשיחא"? חוצפה תרבה ויוקר יאמיר? יש. הגליל יחרב? יש. אנשי גבול יסובבו מעיר לעיר? יש, כבר המון זמן שיש. והאמת נעדרת, אוי כמה שהיא נעדרת. אנחנו מלבינים פנים ברבים בלחיצת כפתור, וזקנים קמים מפני גיבורי הרשת. ומצד שני פני הדור כפני כפיר אריות, וקיבוץ הגלויות הולך ומתגבש לכדי משפחתיות ישראלית גדושה בכל טוב עדתי. נטענו כרמים בהרי שומרון, השמענו קול חתן וקול כלה בחוצות ירושלים. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין עדיין?
שלושה אמוראים חתומים על האמירה "ייתי ולא איחמיניה", שיבוא משיח ואל אראה בבואו, מחשש לגודל הקטסטרופות שילוו את חבלי לידת התקופה: עולא, רבה ורבי יוחנן. האמונה במשיח, כמו כל תפיסה שמאמינה בהפיכת המציאות לטובה יותר, ממשילה את הגאולה ללידה – על התהליך הממושך והמייגע שבה, על ציריה ולחציה, עד לפלא הלא ייאמן, כשכל הישיבה על המשבר הופכת ברגע לנס הכי טבעי ומתבקש בעולם. אבל מי רוצה לשבת על המשבר לאורך חודשים איומים וקשים? מי יכול לעצור נשימה למשך זמן רב כל כך, בלי לדעת מה ילד יום ושעה ושנה? כל כך קשה, כל כך קטסטרופלי עד שמצפי הישועה נרתעים ממנה, מבקשים במודע לפספס את הופעתה (לכאורה). ורק רב יוסף הסומא, ודווקא רב יוסף הסומא, אומר: שיבוא ואזכה לשבת אף בצד גללי החמור שלו. הכי נמוך, הכי מבזה – אבל גם הכי יוקרתי שיש, כדי להיות ברגע השלם הזה של אומה בתקומה. אולי צריך כישורי עיוורון כדי לחדד את החושים האחרים, לשמוע את דקויות העת הזאת, את פעמוני גודל השעה. אולי צריך לקות ראייה קשה כדי להסכים להישען על מי שמוליך אותך בדרך.
קינות היסטוריות מתערבבות בקינות העת החדשה, ומתאחדות בזעקת אוי מה היה לנו. בציפייה שיהפוך אבלנו לששון, וינחמנו וישמחנו מיגוננו
ערב תשעה באב תשפ"ד, קינות היסטוריות מתערבבות עם קינות העת החדשה, ומתאחדות בזעקת אוי מה היה לנו. בציפייה שיהפוך אבלנו לששון, וינחמנו וישמחנו מיגוננו. הרי הבטיחו לנו שהנה ימים באים, לא ככה? אז שיבואו כבר. ובתוך הדאגה הכללית לאלה שבשבי, למשפחות המתייסרות בשכול או בפציעה או בחרדה, בתוך הדאגה לאתגרים שעוד נכונו לנו, לך תזכור כמה מסוכן ללדת לידה מוקדמת. כמה זהירות ודיוק צריך בשעת בקיעה.
דין הציבור
בעוד שבועיים יגיעו לומדי הדף היומי לדילמה קשה המופיעה בדף ס' של מסכת בבא בתרא. טראומת החורבן הביאה חלק מהציבור באותם ימים להפריז בסגפנות ולנקוט מנהגי אבלות מוקצנים. מה שהתחיל בוויתור על טיוח הבית, המשיך לוויתור על אכילת בשר ושתיית יין; ואז על הלחם ועל הפרי, עד לקצה גבול יכולת הקיום האנושית. היה בזה היגיון רב. איך יכול האדם הפרטי להתפנק בבית משופץ משלו, כשבית הבחירה חרב? איך אפשר לאכול ולשתות בהנאה, כשמקום מקדשנו שומם מקורבנות ומנסכים, ממשנה הלחם ומביכורים? ואם לרדת לרזולוציה האנושית של אירועי החורבן ההוא ושל כל אלה שבאו אחריו – איך אפשר לקיים שגרת חיים, למנגל לשובע ולנגן ניגון חדש, אחרי שרבבות נרצחו, נאנסו, הוגלו, הורעבו ונפגעו בכל דרך שניתן ולא ניתן להעלות על הדעת?
אבל התנא רבי יהושע – האיש שהיה עד לחורבן במו עיניו – ביקש לעצור את התופעה ולצמצם במנהגי אבלות. "שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה", קבע.
וזה די משונה. כי מה זה בעצם משנה אם רוב הציבור יכול לעמוד בגזרת הבשר והיין בכל ימות השנה, או רק תשעה ימים? מה זה משנה אם רובם מסוגלים להשאיר בית חסר סיד מכול וכול, או רק ריבוע סמלי מול הפתח, זכר לחורבן? מי שיכול שילך עד הסוף, ומי שלא, שיתאבל במידה שהוא מסוגל וזהו. אבל רבי יהושע דורש פסוקים מספר מלאכי, ומבהיר: "הגוי כולו". כל העם, לא חלקים נבחרים ממנו, בטח לא כשמדובר באבלות שנראה כבר אז שתארך איזה זמן. ואולי יש כאן טענה נוספת: הציבור כציבור לא יכול לעמוד בגזרות האלה; לא יכול לחיות במציאות קיומית של אבלות קבועה. לא טוב לו שיהיה עַם אָבֵל שעה שנדרשת ממנו חזרה לחיים. דווקא כדי לעצור את הזוועות, כדי לא לתת להן להישנות, עם לא יכול להתקיים בתודעת קורבן מוכה וחרב ומוגלה. הוא מוכרח לחיות.
מנהגי האבלות הפרטית דורשים מאיתנו לצאת מקונכיית האובדן בהדרגה – שבעה, ושלושים, ו־11 חודש, ושנה. שיבה הדרגתית לחיים, לטובת צמיחה ומינוף, לשימור המורשת המשפחתית בדור הבא. על הציבור חלה חובה גדולה עוד יותר, משום שיש לו אחריות על רבים יותר – אלה שחיים ואלה שכבר אינם. אם לא יצא מימי האבלות שלו הוא יחדל מלהתקיים כאומה, ויפתח נמק אצל הדור הבא.
בעת הזו, מתינו מוטלים עדיין לפנינו, אנשינו שבויים עדיין ברצועת עזה, רבים מהם עוד לא זכו למנוחה נכונה. ימי האבל עוד לא ממש החלו, אז לך תדבר על החלמה. ובכל זאת, מול הפצע הפתוח שעודנו בטיפול, מבקש מאיתנו התנא רבי יהושע – שראה את שואת יהודי ירושלים והסביבה בדורו, ושנמנה עם יבנה וחכמיה ומשקמיה – להקים אלטרנטיבה מתוך אמונה בעתיד. לשים מצע ליום שאחרי, כבר בשלב ליקוק הפצעים, עוד בזמן לחימה. לבנות תשתית במקום החורבן, כדי שלא נטבע בבוץ האבלות, כדי שנוכל בבוא השעה הראויה להניח ממש שם את אבן הפינה. "ייבושו ויחפרו יחד מבקשי נפשי לספותה, ייסוגו אחור וייכלמו חפצי רעתי. עזרתי ומפלטי אתה א־לוהיי אל תאחַר".
