ישבנו עם גברת זמרי במרפסת והיא הנחיתה את המכה: "אני עוזבת"

לפני שבועיים הכול התהפך. כאילו התקופה שאנו חיים בה לא מספיק קשה, לפתע בלי שום התראה נפתחה חזית חדשה בחיינו. כשעמדתי לצאת לאולפן הבייביסיטר שלנו בארבע השנים האחרונות נעמדה ביני ובין שירן ואמרה לנו בנימה קודרת: "אנחנו צריכים לדבר". הסתכלתי על ד"ר זמרי ואמרתי לה בלחש: "זה המשפט שלך מאמי, לא?". היא לא צחקה. כנראה הבינה מניסיונה העשיר איתי ששום דבר טוב לא מגיע אחרי המילים "אנחנו צריכים לדבר".

התיישבנו במרפסת, אני, הדוקטור והבייביסיטר. "חשוב לי שתדעו שזה לא אתם, זה אני", היא אמרה לנו, ואז הנחיתה את המכה באבחת חרב: "אני עוזבת". דמעות החלו לזלוג מעיניי. הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת מתחתיי. ד"ר זמרי ניסתה מיד לשאול אם זה משהו שעשינו או משהו שהילדים עשו, ואני כמעט הצעתי שנוותר על אחד מהם אם זה יעזור. אבל היא היסתה אותנו מיד: "לא, אתם נפלאים, וגם יותם בסדר, אבל אני טסה לניו־יורק לכמה חודשים". ד"ר זמרי, באופן אינסטינקטיבי, הציעה מיד להכפיל ואף לשלש את השכר. אני הצעתי שנעבור יחד כולם לניו־יורק. כלום לא עזר. זה נגמר.

נפש, מזגן וילד

יש כמה דברים שלא מוותרים עליהם בחיים: משפחה, חלומות, עוזרת טובה שמזיזה רהיטים ובעיקר בייביסיטר. אני לא מדבר על הבייביסיטר מהבניין שבאה לשעה כשאתה חייב לצאת וצריך בעיקר למנוע מקרי מוות. אני מדבר על בייביסיטר שגם אם יש אזעקות ארבע פעמים בשעה היא לא מתקשרת (קרה בנובמבר). בייביסיטר שלא אומרת לילדים "חכו־חכו, אני אספר להורים כשהם יחזרו" אלא להפך, אני אומר לילדים "חכו־חכו אני אספר לחן".

אני זוכר את הפעם הראשונה שהשארנו את פלג, כשעוד היה עולל, עם הבייביסיטר. גרנו ברמת החייל והשגנו בשכונה מספר של מישהי שנראתה נחמדה. היינו הורים צעירים ולחוצים שמעולם לא השאירו את העולל עם מישהי זרה. אחרי רבע שעה החלטנו שזה גדול עלינו אבל התפדחנו לחזור הביתה, אז ישבנו שעתיים באוטו והסתכלנו לעבר החלון של הבית כדי לנסות לראות לפי הצלליות שהכול בסדר.

אנשים אשכרה מתלוננים על יוקר הבייביסיטר. הם מוכנים לשלם לפסיכולוג 500 שקל לשעה ולכל טכנאי מזגנים 250, אבל לבייביסיטר? 50 שקל לשעה? למה מה קרה? חבורה של חצופים אנחנו, בחיי.

יש דבר אחד קשה יותר מלשמור על שלושת הילדים הקטנים שלך במשך חמש שעות, וזה לשמור על ילדים של אחרים חמש שעות. כי בייביסיטר טובה היא נחת, כרית שאתה יכול לרסק עליה את רגשות האשם שלך על זה שהחיים שלך דורשים ממך לבלות פחות עם הילדים שלך. ועכשיו היא נוסעת לתפוח הגדול, ואני צריך למצוא מישהי שתדע מתי גפן בוכה כי באמת מתחשק לה תפוח או רק כי היא צריכה קצת תשומת לב.

גם הילדים לקחו קשה את העזיבה. בהתחלה הם שאלו אותה אם יש מצב להצטרף, כי על הגעגועים אלינו הם כן יכולים להתגבר. אחרי שסורבו בנימוס הם בכו קצת ואז הרבה, ואז שאלו אם אפשר כלב במקום. אמרתי להם שכרגע איבדתי בייביסיטר, אז אני נכנס לשבע שנות אֵבֶל, ואולי אחר כך. הם מצידם טענו שהפרידה מהבייביסיטר היא הזדמנות להכניס חבר חדש לחיינו, אני הסכמתי ואמרתי שזה אכן הזמן להתחיל לחפש בייביסיטר חדשה.

הניצחון המוחלט

שבוע לאחר מכן הגיעה המועמדת הראשונה, לפני זה עשיתי לשלושת הילדים תדריך: ביקשתי מהם לריב הכי חזק שהם יכולים כי אני רוצה לבחון אותם במצבי לחץ. הם ביקשו שאפסיק לנג'ס. הם לא מתכוונים לריב בשבילי, ואם הם יבחרו לריב זה יהיה רק כי הם רוצים. השארתי אותם שעתיים לבד ועבדתי בחדר, ובאמת אחרי חצי שעה התגלע ריב שכלל צרחות, בכי וטריקת דלתות. הצמדתי את האוזן לדלת כי רציתי לדעת איך היא מתמודדת עם זה, וכששמעתי שלוש דפיקות על הדלת ממש איפה שהאוזן שלי הייתה הבנתי שהיא לא האחת.

המועמדת השנייה הייתה אחלה. היא שיחקה איתם, הם צפו בטלוויזיה, ולפני שהלכה אמרה שהיה לה מדהים אבל נראה לה שזה לא מסתדר עם השעות של העבודה האחרת שלה. וואלה, יופי! אז למה באת? מה, חשבת שהם חמודים עד כדי כך שהם יגרמו לך לעזוב את החנות שאת עובדת בה? הם חמודים, כן, אבל אין צורך להגזים.

ואז היא הגיעה. שירן פגשה אותה בגינה עם ילד של אחרים ומיד הציעה לה לעבור אלינו. קחו טיפ, אגב: אם יש לכם בייביסיטר מצוינת אל תתנו לה להסתובב חופשי בגינות שעשועים. חיות הטרף מסביב יארבו לה ובשנייה שלא תשימו לב ינסו לחטוף אותה אליהם, כאילו היו ציידי ראשים בהייטק.

מכיוון שקיבלנו עליה המלצות וממש רצינו שהיא תישאר, עשיתי תדריך לילדים וביקשתי מהם להתנהג כמעט כמו בני אדם. הרגשתי כמו מישהו שמסדר את הבית לפני שמגיעה עוזרת רק עם אנשים קטנים. הם אמרו שהם ישקלו את זה. אמרתי להם שישקלו טוב, והם אמרו שיש משהו שיכול לעזור להם לא לריב מול הבייביסיטר החדשה. אמרתי להם שאני מבטיח לשקול ברצינות כלב. נכנסתי לחדר לעבוד והשארתי אותם לבד. במשך שעתיים לא היו צעקות, רק צחוקים ומשחקים, וכשיצאתי גיליתי שהיא הכינה להם ארוחת ערב לבד, ביום הראשון שלה.

התקשרתי לשירן לעדכן, וכשהבייביסיטר הלכה שאלתי אותה איך היה. היא אמרה שאחלה, ונראה לה שגם הילדים נהנו. אמרתי לה שמבחינתי ההנאה של הילדים פחות קריטית בשנתיים הראשונות, עד שהם מתרגלים. היא הלכה ואני הרגשתי שדפקתי את המערכת. למצוא בייביסיטר מושלמת בתוך שבוע אחרי שאיבדת אחת – זה ניצחון מוחלט.

אחרי כמה דקות קלטתי שרק אדם וגפן בסלון. שאלתי אותם איפה פלג, והם הסתכלו אחד על השני וצחקו: "שיחקנו מחבואים, היא מצאה את שנינו ושכחה למצוא את פלג". יאללה, למי לא קרה שהוא שכח ילד מתחבא בתוך ארון חצי שעה? אולי נשקול מחדש, אעדכן.