אני לא ממש מבינה איך פועל מאיץ חלקיקים. או נכון יותר לומר – ממש לא מבינה את אופן הפעולה שלו, וגם לא לגמרי בשביל מה מפעילים אותו. ובכל זאת, השם שלו מאוד מפעיל אותי משום מה.
לעיתים קרובות בשיחות רבות אני ממש עוצרת את עצמי מלפלוט אותו בטעות, בידיעה חד־משמעית שזה לא ההקשר הנכון וסתם יביך אותי. חלקיקית.
אני כן מבינה (ואולי גם זה שגוי) שמדענים משתמשים במאיצי חלקיקים כדי לגרום להתנגשות של חלקיקים נעים במטרה נייחת או בחלקיקים נעים אחרים. גם קראתי שעיבוד המידע הנאסף בגלאים של המאיצים מאפשר לפענח ולהבין את תכונותיהם של החלקיקים המרכיבים את החומר ביקום ואת הכוחות שמועברים ביניהם. אנרגיית התנגשות גבוהה יותר מאפשרת הצצה עמוקה יותר למבנה החומר וכוחות היסוד.
וכל זה, מביא אותי להצצה עמוקה יותר אל עומק התמימות שהייתי שרויה בה בשנה שעברה. איזו תמימה הייתי, כשבטור שכתבתי לתשעה באב העזתי להעלות על דל שפתיי את הפורענות הנוראה ביותר שיכולתי לדמיין אז עבור עמי. אלו היו הימים שקדמו למלחמה ובעצם, אלו היו גם הם ימי מלחמה טרום המלחמה. לפני שידענו מה צפוי לנו, ומה עומד להתרחש אצלנו.
מאיץ חלקיקים הוא דימוי טוב למציאות שאנחנו חיים בה. אנרגיית התנגשות גבוהה יותר מאפשרת הצצה עמוקה יותר אל כוחות היסוד
הייתה לי היומרה לדמות אז, בטור לתשעה באב, גלות שדומה לגלות שהתרחשה אי אז בימי החורבן. סיפרתי סיפור דמיוני, על איך גלינו מפה בסופו של דבר. על האבדון בעיני כולם בעודנו יושבים שוב בארצות ניכר, על התקווה שאיבדה צורה, ובגדול – על התרחיש היחיד שדמיוני התיר לי לדמיין כתוצאה משנת הקרע המטלטלת ביותר שזכרתי כל ימיי.
לא העליתי בדעתי שיש אפשרות לפורענות אחרת. כזו שאילו עלתה בדמיוני הייתה מפחידה אותי הרבה יותר.
פורענות שתתרחש ממש פה בארצנו ובגבולנו. פורענות שתביא עמה בשורות איוב על מאות חטופים ביד צר, מאות רבות של נרצחים ונופלים, אלפי פצועים ונפגעים בגוף ובנפש. אבל בעיקר, פורענות בצורת פחד אמיתי מהאי ודאות בנוגע למה ילד יום, במהלך מלחמה עקובה מדם שמתנהלת כבר הרבה זמן.
דמיוני לא הפליג עד לשם מהסיבות המובנות שהתסריט הזה נראה מדומיין ומומצא לחלוטין בקרב כולנו.
איש לא היה יכול להעלות בדעתו מצב שבו חלקים עצומים מארצנו הקטנטונת מפונים מתושבים וניזוקים על ידי אויב. איש לא העלה בדעתו ששוב, כמו בימים ההם, נהיה מאוימים פיזית ונפשית מכמה כיווני גבול במקביל לאורך זמן ארוך כל כך. ומי שכן דמיין – הוקע כקיצוני.
שיא הסערה
והנה, אנחנו נמצאים שנה אחר כך, ואני קוראת את שורותיי מהשנה שעברה ומרגישה את התמימות הרבה שבה כתבתי אותן. ניסיתי להתריע שאולי משהו רע עומד לקרות, אבל אל הרע שעמד באמת להתרחש לא העזתי להפליג והעדפתי להישאר במוכר ובידוע.
עוצמת האגרוף של התובנה הזו הכתה בי חזק מאוד, והביאה שאלה פנימית מבוהלת וכאובה לגבי העתיד. כי מי אמר שהפורענות מאחורינו? מי אמר שמה שאירע השנה הוא התרחיש הנוראי ביותר שיכול לקרות לנו?
הרי אין לנו שום דוגמה בחיינו, בדורות האלו, למציאות מתוחה ודרוכה כל כך עם שבר גדול כל כך בבתים רבים כל כך בעם. מי אמר שמה שאנחנו עוברים עכשיו זה המבול הגדול, ששיא הסערה מאחורינו, שלא יהיה שוב נורא כמו שהיה בטבח בשמחת תורה, ושהעתיד בהכרח רגוע יותר וטוב יותר מהעבר?
מי התיר לי, ערב תשעה באב, יום חורבן מקדשינו, לסכם את החורבן הטרי שאירע לנו, לומר ללא היסוס, כמו באותה התמימות העזה משנה שעברה – שכך נראה חורבן? הרי דווקא בתקופה הזו המסקנה היחידה שאני יכולה להיות בטוחה לגביה היא ששום דבר לא בטוח ושום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.
הקטע המדעי לכאורה שפתחתי בו את הטור הנוכחי, על איזו המצאה מדעית משוכללת ומתוחכמת שאין לי שום יד או שכל בה, הוא באופן מפליא מה שמאפשר לי לשמור על תקווה. לא לצפות בלהבות הפורצות ממקום מקדשינו ולהתייאש לחלוטין.
מאיץ החלקיקים הוא הדימוי הנכון בעיניי למציאות שאנחנו חיים בה. אנרגיית התנגשות גבוהה יותר מאפשרת הצצה עמוקה יותר אל כוחות היסוד. כאלו של חורבן או של ישועה.
בהתבוננות במציאות של אי יציבות, באופן טבעי התרחיש שאני מפתחת הוא תמיד שלילי, וכמה שיותר שלילי.
אבל צריכה גם להיות איזו היאחזות בהבנה שבמציאות לא יציבה, שבה כל הגרוע עוד לפנינו, כל הפורענויות טרם התרחשו ועוד לא ראינו כלום, בדיוק באותה המידה, חוסר היציבות יכול להביא לפתחנו גאולה, ישועה, שלום וכינון מלכות דוד.
זה לא מופרך.
כלומר, זה כן. אבל במה זה שונה מכל הדברים המופרכים שאנחנו עוברים עד עכשיו?
