הדבר הכי מזעזע בהפגנות החרדים בשערי הבקו"ם הוא שהציבור הישראלי הרחב לא הזדעזע. על סמך ניסיונו המר הוא לא ציפה מהם להתנהלות אחרת. פשוט התרגל. את מקומה של הצווחה הכללית המתבקשת – מטורפים, זו התורה שלכם? – תפסה ביקורת על הצבא: למה הוא בכלל שלח להם צווים? וגם על היועמ"שית: נו, נראה אותה עכשיו מגייסת בכוח את כל החרדים.
רוב כתבי התחום ציינו כי חובשי המגבעות ולובשי החליפות שהתעמתו עם פרשי משטרה תחת השמש הקופחת של חודש אב אינם מייצגים את כל החרדים, רק את הפלג הירושלמי הידוע לשמצה, מיעוט שבמיעוט, אך זו סנגוריה בגרוש. קומנדו הסרבנות החרדי בשערי הבקו"ם כן מייצג את רוב הציבור החרדי. הסגנון שלו אומנם בוטה ביחס לגינונים הנורמטיביים של המחנה, אך העיקרון משותף לכולם: מצווה להשתמט מצה"ל אפילו בעת מלחמה, כשהאויב ממש בשער, ולוחמים צעירים ופחות צעירים מכל המגזרים האחרים מחרפים מדי יום את נפשם למען עם ישראל כולו. במקום לפתוח במשא ומתן מואץ עם צה"ל על התאמתו התרבותית לקליטה מהירה של אלפי בני ישיבות, לפני שאיראן תבצע בנו את מלוא זממה, מנהיגי החרדים מעלילים על הצבא קנוניות חילון.
כמעט כל עיתוני החרדים מתייחסים בשאט נפש ל"גזרת הגיוס", וכמעט כל הרבנים הנחשבים חותמים על עצומות סירוב. לא שמענו ח"כ חרדי אחד שהוקיע את ניסיון הלינץ' בבני־ברק ברב דוד לייבל, צדיק בסדום ההשתמטות, המנסה להקים חטיבה חרדית בצה"ל. "מות יומת", זעקו אחדים מהמפגינים, ונציגי החרדים בכנסת ובממשלה החשו. גם נציגי ש"ס. עורך המגזין "משפחה", אריה ארליך, התפעם מכך שרוב מקבלי הצווים במגזרו לא טרחו להתייצב השבוע בבקו"ם. "הכישלון הצפוי הזה הוא תעודת כבוד לציבור החרדי", צייץ ארליך, "הוא יודע להתלכד מסביב לערכיו".
ערכיו? איזה ערך יש להשקפה תורנית – כאילו תורנית – שלפיה רבבות צעירים בריאים ממשיכים לעסוק בנחת בהוויות אביי ורבא גם במצב של פיקוח נפש לאומי גמור, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה? מה שווה שקדנותם אם הם אוטמים ליבם לחרדות הקיומיות של רוב הציבור, ולצערם של המילואימניקים שמשרתים יותר ממאתיים יום בשנה? מה הם יעשו אם צה"ל יודיע שעקב מצוקת כוח אדם הוא לא יוכל עוד להציב כיפות ברזל ליד בני־ברק, קריית־ספר וביתר־עילית? תרומות לישיבות אולי אפשר לגייס קצת באמריקה במקום תקציבי ממשלה, אבל שכירי חרב זרים לכיפות ברזל אי אפשר.
האברכים שצועקים "נמות ולא נתגייס" שופכים אור בלהות גם על איכות הלימוד שלהם. "אוי לאוזניים שכך שומעות ואוי לדור שכך נתטפשו וכך נתגדלו וכך נתחנכו בחינוך שווא כזה", קונן הרב החרדי יששכר שלמה טייכטל בכתב החרטה המפורסם שלו, "אֵם הבנים שמחה", אחרי פלישת הנאצים להונגריה. "הצדיקים עמדו מרחוק", הוא הכה באיחור על חטא, והתכוון להתעקשות הרבנים החרדים להיאחז בגלות גם לאחר שהציונים החלו ליישב את הארץ. ביום שני, בבקו"ם, צעקו כמה פוחזים אווילים מהפלג הירושלמי שאושוויץ עדיפה להם מצה"ל.
צבא, ביטחון וחברה
לא בטוח שתת־אלוף ברק חירם נהג בחוכמה כששילב בנאום הפרידה שלו מעוצבת הבזק (99) נזיפה ב"תרבות הישראלית שהתפתחה כאן – המבקשת הכול עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע". קציני צבא בכירים אינם אמורים לנזוף בחברה האזרחית. לא יאיר גולן, ולא – להבדיל – ברק חירם. אבל בתוכן לא היה דופי. מומחה למשנת בן־גוריון העביר לי דברים דומים שראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, מייסד צה"ל, נשא פעם בכנסת בדיון על ענייני ביטחון: ״אני רואה בהתפרקות הנפשית והמוסרית הפושה בציבורנו אויב מספר אחת למדינת ישראל. התפרקות זו מסוכנת לביטחוננו יותר מצבאות האויב. אנו כאילו חיים בגן עדן של טיפשים; משתוללת הוללות בכל חוגי הציבור הוותיק והיא חודרת גם לחוגי העלייה החדשה. התביעות מהמדינה הולכות ומתרבות, והתביעות מעצמנו הולכות ופוחתות כמעט לאפס. שכחנו כי מדינת ישראל אינה פרה חולבת, אלא שופר המשיח לקבץ גאולים״ (2.1.1951).
