שני רגעים מלבבים קטנים נרשמו השבוע בפנקס הווירטואלי שלי, תוך כדי המתנה מביכה לתגובה השיעית לחיסול הנייה ופואד שוכר. הם סיפקו יסוד לתקווה שלמרות חומרת המצב, הוא לא חמור כמו שאויבינו מעריכים.
רגע ראשון: ישראלית מבוגרת שנתקעה בנמל תעופה באירופה הצהירה בטלוויזיה שאין דבר שהיא משתוקקת אליו יותר מאשר לחזור הביתה. "אני כל כך רוצה לארץ", היא התנצלה בחיוך מאוזן לאוזן, ואני קיוויתי שנסראללה וחמינאי מקשיבים לה: היהודים לא בורחים מכאן, להפך, הם מתאמצים מאוד לחזור.
והרגע המלבב השני: ביום שלישי בבוקר התקיים בכרם־שלום טקס נטיעת כרם. היישוב שבחזית רפיח טרם התאכלס מחדש מאז שמחת תורה, אבל גם הוא נכסף לחזור הביתה. טליה ויצן, אלמנתו של עמיחי ז"ל שנפל שם בקרב, אמרה ש"הבוקר הזה יש שמחה אמיתית, שמחה על הכרם שנוטעים פה ובעיקר על מה שהכרם מסמל עבורנו". נשיא המדינה יצחק הרצוג הכריז שנטיעת הכרם היא "התשובה הכי חזקה והכי טובה לאויבינו", והוסיף ש"אנחנו כאן לתמיד".
חוץ מהרצוג השתתפו באירוע חברי סיעת המחנה הממלכתי, בראשות בני גנץ. לגנץ יש פינה חמה בלב ליישובים מעורבים של דתיים וחילוניים, כמו כרם־שלום. הוא גדל ביישוב כזה, כפר־אחים, ובחייו הפוליטיים מתאמץ לשמש ראש גשר למאמצי שכנוע של החרדים להתפשר בסוגיית הגיוס. כידוע, עד היום זה לא כל כך הצליח לו, אבל שר הביטחון לשעבר ממשיך לנסות. לפי שעה הוא גם ממשיך להוביל ברוב הסקרים, ומן הסתם יזדקק לחרדים אם הסקרים יתממשו.
מתי יהיו בחירות? תשובה לשאלת השאלות הזו תלויה בהתפתחויות בשדות הקרב. עסקה לשחרור חטופים, שהאמריקנים טוענים כי היא קרובה מאי־פעם, עשויה לגרור הפסקת אש בגזרת לבנון ותסיסה פוליטית שתקרב את קיצה של הממשלה. מתוך דברי גנץ בימים האחרונים אפשר להבין שהוא עצמו מעדיף הסדרה בלבנון על פני תמרון קרקעי נרחב, כפי שצה"ל ממליץ, "מחשש שהפעלת הכוח שלנו תבוזבז". לדעתו, ההסדרה עשויה להגיע אחרי שישראל תגביר את הלחץ הצבאי בגזרה, ובכלל זה פגיעה ישירה בתשתיות של מדינת לבנון, אך לא עד כדי מלחמה כוללת. היא תאפשר להשיב את תושבי הצפון לבתיהם, בהנחה שצה"ל לא יבליג בעתיד על התגרויות של חיזבאללה.
אחרי טקס הנטיעות בכרם־שלום, וגיחת צהריים לביתו החדש בקיבוץ יד־מרדכי, המשיך גנץ לכנס הצדעה לחברה הדרוזית בתל־אביב, שם הכריז ש"לממשלה יהיה גיבוי רחב גם מהאופוזיציה לכל פעולה התקפית אחראית". לכאורה מדובר ברשת הביטחון שעליה מדבר גם לפיד, אולם בימים האחרונים היה אפשר לשמוע מגנץ הצעה למהלך פוליטי משמעותי אף יותר, כמובן בהשפעת אווירת החירום של הימים האחרונים: הצטרפות שלו, של לפיד ושל ליברמן לממשלה, בתנאי שנתניהו יסכים להכריז על קיום בחירות בעוד תשעה חודשים, ואף ייאות להקטין בינתיים את הממשלה. ובמילים אחרות: ממשלה בלי בן־גביר.
אם ממשיכים לדשדש אין מה להיכנס לממשלה, מבהירים בסביבת גנץ, רק אם הולכים להסכם חטופים ולמהלך רב־זירתי – בין אם הוא נורמליזציה ובין אם הוא מלחמה, כדי להחזיר את תושבי הצפון ליישוביהם. לפי הרבה סימנים, מעבר לערפל הקרב הפסיכולוגי, נוסחה כזאת מקובלת גם על נתניהו. התנגדותו העיקשת לצירוף בן־גביר לקבינט המלחמה מעידה שהוא כנראה נואש מהאפשרות להמשיך בשותפות הקואליציונית עם בן־גביר עד למועד המקורי של הבחירות, סתיו 2026. אפשרות של בחירות בעוד תשעה חודשים עשויה לפתות אותו. רק לפני תשעה חודשים הוא חשש שהקלפיות ייפתחו הרבה קודם.
