מסעוד פזשכיאן, שהכתרתו הייתה הסיבה לשהותו של אסמאעיל הנייה בטהרן, הוא הנשיא התשיעי של "הרפובליקה האיראנית". פזשכיאן מוכרז כ"מתון" בתקשורת העולמית, לעומת קודמו אבראהים ראיסי, שנהרג בתאונת מסוק ונחשב לשמרן. גם חסן רוחאני, הנשיא השביעי, נתפס כ"מתון" כשבא אחרי מחמוד אחמדינג'אד ה"שמרן", שהחליף את מוחמד ח'אתמי ה"מתון", שהחליף את עלי רפסנג'אני שנחשב אף הוא ל"מתון".
הנה כי כן, בכל הקשור לחוץ וביטחון, ובוודאי לשאיפות השמדת ישראל, לא נמצא הבדל בין נשיאים איראנים "מתונים" ל"קיצוניים" גם במיקרוסקופ. שתי סיבות לכך. ראשית, הנשיא כפוף למשמרות המהפכה ול"מנהיג העליון של איראן", תפקיד שאחז בו חומייני אחרי מהפכת 1979, וחמינאי מ־1989 ועד היום. שנית, איראן משחקת לטווח ארוך. יש לה אסטרטגיה אזורית, שבמסגרתה השמדת ישראל היא פרק חשוב ורשמי. זה היתרון של אסטרטגיה רציפה ועקבית שכזו: הנשיאים השונים ממלאים את תפקידם בקידומה. לפעמים איראן מאיטה ולפעמים מגבירה קצב, לפעמים מצליחה ולפעמים נכשלת, אבל תמיד מנסה להתקרב ליעד. לעומת זאת, המערב הדמוקרטי סובל מחילופי ממשלות שמשנות כיוון, אידיאולוגיה, אסטרטגיה, מדיניות ויעדים.
מהי האסטרטגיה האיראנית ביחס לישראל? אפשר לחלק אותה לשתי זרועות. באחת ניצב פרויקט הגרעין האיראני. מנתניהו וגנץ אצלנו, ועד ביידן ובלינקן בארה"ב, כולם נשבעו שבמשמרתם איראן לא תהפוך לגרעינית. אבל – חדשות רעות – איראן כבר גרעינית. על פי המידע הציבורי, היא נמצאת שבועות ספורים מהעשרת אורניום בכמות מספקת לכמה פצצות גרעיניות. מכיוון שכך, הנחת העבודה חייבת להיות שהיא כבר גרעינית. יש מי שסבורים שייקח עוד שנים ל"נישוק" הגרעין (חימוש טילים בליסטיים בראשי הנפץ הגרעיניים), אבל זו עוד אשליה אופטימית מבית היוצר של מערכת הביטחון הזחוחה.
לסיכום, ישראל, ארה"ב, אירופה, הגופים הבינלאומיים ומדינות המזרח התיכון, כולם נכשלו בהפסקת פרויקט הגרעין האיראני. גם מפני שלא השכילו להתאחד נגדו, כולל במאמץ צבאי, וגם מפני שהמטרה תמיד הייתה עצירתו או עיכובו, ולא השמדתו, על כל הכרוך בכך. איראן התמודדה עם כל העיכובים שבדרך, והמשיכה להתקדם.
בעיני איראן, תוכנית הגרעין שלה, שהופכת את איום ההשמדה להדדי, הופכת את הא־סימטרייה לסימטרייה משתקת
החזית השנייה שפתחה נגדנו איראן היא צבאית, דרך שלוחים. איראן משקיעה שנים רבות בפריסת רשת צבאית חונקת סביבנו. היא מממנת, מאמנת ומשכללת את הגורמים העוינים לנו בעזה, בלבנון, בסוריה, ביו"ש, ואף בתוך הקו הירוק. כעת נוספו החות'ים בתימן, והשפעתה מתרחבת בעיראק. לאחרונה פורסם שאיראן פועלת גם בירדן, במטרה להפיל את השלטון ולהפוך אותה לשלוחה נוספת נגדנו.
המטרה של ההשקעה הצבאית הזו כפולה. ראשית, זוהי מלחמת התשה. אנו חיים עם שגרת טרור ואיומים מתעצמים, מול מאזן אימה שהולך ומידרדר. ישראל הפכה למדינה במצור, שמשקיעה את מרב משאביה ביירוטים, סיכולים ומניעה, כלומר, פעולות תגובתיות והגנתיות מובהקות, בזמן שאיראן יוזמת עוד ועוד אתגרים חדשים במעגלי האיבה נגדנו.
שנית, ביום פקודה, החזיתות הללו עלולות להנחית מכה צבאית מתמשכת וכואבת, בתרחיש שפעם – כשעוד היה ריאליזם במערכת הביטחון – קראו לו "תרחיש הכול", כלומר, כל החזיתות העוינות, שמתוחזקות על ידי האיראנים, מתפרצות בעיתוי המתאים. תרחיש שכזה הוא קיומי. הוא עדיין לא מיידי, מפני שלאיראנים יש סבלנות והם בונים עוד חזיתות (כירדן) ומחזקים אחרות (כסוריה), אבל המגמות בהחלט רעות.
שתי הזרועות של המאמץ האיראני כרוכות זו בזו. סיבה מרכזית לכך שהחזית הצבאית הקיומית עדיין לא התפרצה, היא הבלעדיות הגרעינית המיוחסת לישראל. לאיראנים לא היה מענה לתרחיש שבו ישראל מפסידה צבאית, ואז מפעילה את נשק יום הדין. בעיני איראן, תוכנית הגרעין שלה, שהופכת את איום ההשמדה להדדי, הופכת את הא־סימטרייה לסימטרייה משתקת (זו המכונה MAD, השמדה הדדית בטוחה), ומשנה מיסודה את המשוואה האסטרטגית.
הנה, כך אמר ליברמן בריאיון ביוני 2024: "אנחנו בעיצומה של תוכנית השמדה איראנית. היא פורצת לגרעין צבאי, אחרי שתשיג פצצה שתעניק לה מטרייה גרעינית ולא יאוחר משנתיים, ישראל תותקף מתוך מטרה להשמיד אותה מכמה חזיתות".
דברים נכוחים. כעת, השוו את דברי ליברמן לציטוט הבא: "לנוכח מה שמסתמן כאי־הבנה יסודית בשאלת המאזן הגרעיני, חובה להדגיש: משמעותו האסטרטגית של הנשק האטומי האיראני היא חזרה לאופציה הקונבנציונלית של מלחמה כוללת נגד ישראל. מרגע שתושג הדדיות גרעינית… יתחיל המאמץ המלחמתי הממשי. מאמץ זה לא יהיה איראני ישיר, אלא… ייערך ברובו דרך סוכנים (סוריה, חיזבאללה והפלסטינים)".
את הדברים האלה כתבתי ב־2007, במאמר "שובה של המתקפה הקרקעית", שפורסם בכתב־העת "נתיב" בעקבות מלחמת לבנון השנייה. הוא הופץ ונקרא גם במערכת הביטחון, נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. לקח למערכת ולליברמן (שבהפקרותו לא עשה דבר בעניין במשך שנים בעמדות בכירות) כמעט עשרים שנה להבין בדיעבד את האתגר האסטרטגי האיראני שניצב מול עיניהם.
צריך לומר ביושר: נכשלנו גם מול הגרעין, וגם במלחמת ההתשה. 7 באוקטובר הוא תמרור אזהרה ברור לכך. גם מתוך אמונה תמוהה שבוודאות נצליח לעצור את הגרעין האיראני, הזנחנו את התעצמות הכוחות סביבנו והחלשנו את עצמנו לדעת, בקונספציות פסאודו־צבאיות, רעיונות שווא על הכלה והרתעה, וחובבנות משוועת.
כעת עלינו לתקן את מה שליברמן, ונתניהו, וגנץ, ובנט, ולפיד, וגלנט, וכל הרמטכ"לים והמטכ"לים, וכל המנכ"לים של משרד הביטחון, וכל היועצים והלשעברים מימין ומשמאל קלקלו והזניחו ושגו באשליות גדולה על עוצמה ומבצעים מיוחדים, בזמן שהאיראנים עשו להם בית ספר אסטרטגי.
כל עוד מנהלים את הביטחון הלאומי האנשים הללו, שסובלים מעיוורון אסטרטגי מובהק, לא נוכל לתכנן ולבנות פתרון מהותי. המציאות הרבה יותר מסוכנת ממה שהם מבינים ביוהרתם, והאסטרטגיה הנדרשת כדי להעביר אותנו את העשור הקרוב הרבה יותר מורכבת ואקטיבית ממה שהם מסוגלים לו.
גם האנשים הנכונים, שישכילו לעצב אסטרטגיה טובה, יעמדו בפני אתגרים עצומים ליישומה – כלכליים, חברתיים, פוליטיים וצבאיים. אבל אין ספק שהאנשים הלא נכונים ימשיכו לשחק לידי איראן, וימשיכו להמר על חיי האומה מתוך אמונה שברגע האמת, אחרי שייכשלו שוב, ארה"ב תציל אותנו. מי שעדיין מוכן לסמוך על כך, יש לי פרויקט גרעיני איראני להראות לו.
