קרוב ל־95 אחוזים מתושבי שדרות חזרו לבתיהם. מספר בלתי נתפס אחרי כל מה שהעיר הזו עברה מאז תחילת המאה, ובעיקר בשנה האחרונה. העיר תוססת, האנשים עובדים, שנת הלימודים תיפתח בתחילת ספטמבר, והמסעדות ומבני הציבור פעילים. גם מכללת ספיר תפתח את שעריה. עיר הרפאים של אוקטובר האחרון חזרה לחיים.
בשדרות חיים 37 אלף איש, וכמעט כולם עזבו אחרי שפרצה המלחמה. קרוב ל־5,000 איש התעקשו להישאר. עוד 5,000 חיילים מילאו את העיר בימיה הקשים, עברו דרכה דרומה וצפונה והתארגנו בשטחי הכינוס הסמוכים. מי שנקלע לעיר הריקה בימים ההם, תחת אזעקות ומטחי רקטות בלתי פוסקים, הבין את התושבים שנמלטו על נפשם. העירייה, שעסקה אז ימים ולילות במילוט האוכלוסייה וניסתה למצוא מקום לכולם, מסייעת היום לאנשים לשוב הביתה.
התהליך קשה ומורכב. המדינה שופכת תקציבים גדולים על פרויקט השיבה, והכסף משכנע אנשים לחזור, אבל הפצע עדיין עמוק והבעיות עצומות. תחושת הביטחון האישי השתפרה רק במעט. ביום שני נשמעה בעיר אזעקת צבע אדום, ורקטות נפלו ברחבי העוטף. יש אלפי בעיות של רווחה, טיפול פסיכולוגי ומורל נמוך, אחרי חודשים של נטישה ונדודים מחוץ לבית. "התושבים שלי חזרו לעיר, אבל עם מאה סימני קריאה ומאה סימני שאלה", אמר ראש העיר אלון דוידי.
ובכל זאת, שדרות מתחילה להנציח את האירועים הקשים שעברה, ויש בזה סממן של חוסן ואולי גם של אמונה פנימית שמה שהיה כבר לא יחזור. לעולם לא עוד. בניין המשטרה המפורסם של שדרות, שעשרה שוטרים נפלו במלחמה עליו, נהרס עד היסוד ולא ייבנה מחדש. במקומו יוצבו 31 עמודים לזכר תושבי העיר שנרצחו בשבעה באוקטובר. בבית המייסדים הסמוך החלו להקרין סרט תיעודי קצר ומרגש, שמספר על האסון ועל מעשי הגבורה יוצאי הדופן.
הייתי השבוע גם בניר־עוז, והתמונה שם שונה. הקיבוץ, שספג את אחת המכות הקשות ביותר במלחמה, שומם כמעט לחלוטין. רובם ככולם עזבו ועוד לא שבו. השבר עדיין עצום. הזעם על הממשלה אדיר, והוא רק גובר מיום ליום. 42 מתוך 400 תושבי ניר־עוז נרצחו ביום הטבח, ועוד 11 פועלים תאילנדים. 32 מאנשי הקיבוץ נחטפו לעזה – 13 אינם בחיים ו־19 עדיין בשבי, בהם שלושה תאילנדים. אין כמעט בית בקיבוץ שאיננו שרוף, מפויח או הרוס עד היסוד. השבוע ציין אריאל ביבס מניר־עוז את יום הולדתו החמישי בשבי. בכיכר החטופים בתל־אביב לא עצרו את הדמעות.
השבר בניר־עוז עצום, הזעם אדיר. "לא מעניין את הממשלה מה אנחנו עוברים, אנחנו לא בקסטה הנכונה", אומר חבר הקיבוץ
ניסיתי לחשוב מה קורה כאן. מדוע שדרות מלאה בתושביה וניר־עוז ריקה מחבריה? למה האופטימיות של העיר מקדימה כל כך את זו של הקיבוץ. חיפשתי תשובות בשני המקומות. בשדרות הסבירו כי תושבי העיר נפוצו לכל עבר ואילו תושבי ניר־עוז שוהים היום יחד בשכונה בקריית־גת, וכך גם בני הקיבוצים האחרים. הקהילה הקיבוצית נשמרה, ופשוט חיה במקום אחר עד יעבור זעם.
תושבי שדרות, לעומת זאת, התגעגעו לעיר, לחיי הקהילה, לשכנים ולחברים שהתפזרו. הם רצו להיות שוב ביחד. כל מי שמכיר את שדרות יודע שיש בה אוכלוסייה מיוחדת, שהתגבשה לאורך עשרות שנים של ירי ומתח ביטחוני. הזמר קובי אוז, איש שדרות, הרבה לכתוב ולספר על החוסן ועל האופי הקשוח אבל משפחתי של תושבי העיר. ראש העיר דוידי מדבר על אמונה, קהילתיות ומנהיגות. "אתה מרגיש כאן בבית. אתה יודע שתמיד יהיה מישהו שידאג לך", אמר לי צעיר שחזר לעיר, שפגשתי מול תחנת המשטרה.
זה הסבר אחד. יש עוד, אבל מה שהכי כואב הוא הסיפור הפוליטי והחברתי שמרחף גם כאן, בין שני המקומות, עשרה חודשים אחרי שבעה באוקטובר. לתושבי שדרות יש אמון בסיסי בשלטון, למרות כל מה שעברו. 41.5 אחוזים מתושבי העיר הצביעו לליכוד בבחירות האחרונות, ועוד רבע לציונות הדתית. רבים מהם עדיין לא מוכנים לחשוב על אופציות אחרות. הסיבות ההיסטוריות והחברתיות הישנות אינן דועכות, ואולי מאפילות על הכאב הגדול.
לא מזמן קראתי מאמר מרתק במגזין ליברל מאת תושב העיר, דורון שבתאי. "התמיכה בנתניהו בשדרות הייתה ועודנה הגיונית", כתב שבתאי. "לשמאל ולמרכז הישראלי יש בעיה מאוד פשוטה בפריפריה היהודית: לא סומכים עליו". שבתאי מגדיר את עצמו כאיש שמאל, אבל חושב שתושבי שדרות לא יכולים להשתחרר מהיחס המנוכר כלפי מה שהם מגדירים כאליטה – זו שקלטה אותם בארץ, זנחה אותם הרבה שנים, ומבחינתם אין לה שום פתרון יצירתי אחר למצב הקשה.
את היחס העוין הזה, אבל הפוך, מרגישים היום תושבי ניר־עוז תחת שלטון הימין. את התסכול מהממשלה חשים בכל פינה ואצל כל חבר קיבוץ. הדברים שאמר החטוף חיים פרי לחברתו מהקיבוץ עדינה משה, לפני ששוחררה בנובמבר, מהדהדים בכל שיחה: "הם ישאירו אותנו כאן עוד שנתיים כי אנחנו שמאלנים", טען פרי בן ה־79. בתחילת יוני הודיע צה"ל על מותו בשבי של פרי. יפתח כהן, חבר הקיבוץ, מוסיף בצער: "לא מעניין את הממשלה מה קהילת ניר־עוז עוברת. ישראל זו מדינה של קסטות, ואנחנו לא בקסטה הנכונה".
ראומה וגדי קדם איבדו בניר־עוז את בתם תמר, בעלה יונתן ושלושת נכדיהם – התאומות ארבל ושחר והבן עומר. על התמונה העצובה של בני המשפחה, בפתח הבית שבו נרצחו, כתבו בני הזוג: "נתניהו, הדם של המשפחה שלנו על הידיים שלך". היום הם מקדישים את חייהם למלחמה בראש הממשלה. כתובת מחרידה כזו לא תמצאו בשדרות על אנדרטה לזכר הנרצחים בעיר, אין שם אפילו שלט אחד שמביע מחאה או שקורא לבחירות עכשיו. כל מקום והנרטיב שלו, והם כל כך רחוקים זה מזה, ועכשיו התרחקו עוד יותר.
ובכל זאת, ראיתי השבוע את יפתח כהן, מהבודדים שמסתובבים בניר־עוז בין רעם הפגזים, מנסה לתחזק את הקיבוץ החרב. בבוקר יום שני כיסחו את הדשא ליד עץ הפיקוס העתיק, ולרגע הוא נראה מאושר בתוך העצב הגדול. חדר האוכל בקיבוץ, סמל הקהילה, כבר שופץ, אבל במקום חברי הקיבוץ מונחות על הכיסאות והשולחנות תמונותיהם של הנרצחים והחטופים. ליד כל תמונה סרט צהוב; ליד כמה מתמונות המתים דולקים נרות.
כהן לא אופטימי, אבל הוא לא הולך לשום מקום. הוא מדבר על החזרה הביתה בבוא היום, ומתכנן את הבתים החדשים והצנועים ("אף אחד לא יגור כאן בווילה מפוארת") ואת דרכי ההנצחה ("לא נשאיר כך את הבתים ההרוסים. אף אחד לא רוצה לחיות בתוך אושוויץ"). הסיכום שלו חד: "חיינו ב־95 אחוז גן עדן וחמישה אחוז גיהינום. בשבעה באוקטובר היחס התהפך". כהן יודע שמה שהיה כבר לא יחזור. ניר־עוז זו לא שדרות. האסון חותך את הנשמה, החטופים עוד שם, אבל האחיזה עדיין קיימת, למרות הכול.
