חלום השמדת ישראל קרוב מתמיד, בעיניהם הריקות של מלאכי החבלה. בעת כתיבת שורות אלו, ישראל שרויה עדיין בהמתנה מתוחה למתקפה מתואמת של ציר הרשע. הוויכוח הפנימי אצלנו על ניהול המלחמה הולך ומחריף, וצריך לדבר על הדילמה של מקבלי ההחלטות. אבל לפני כן, שתי הקדמות.
ראשית, מומלץ לקחת בערבון מוגבל מאוד ניתוחים נחרצים מדי או הצעות מדיניות חד־חד־ערכיות, שאין בהן מקום לספק או התייחסות למורכבויות, מוסריות או מבצעיות. "תכלית הידיעה שלא נדע", אמרו קדמונינו. צניעות אפיסטמולוגית הכרחית לא רק בענייני דעת א־לוהים, אלא גם בשאלות הרות־גורל שעתיד האומה תלוי בהן. א־לוהים מראה לנו שוב ושוב שהמציאות מורכבת מכפי שהיינו רוצים. הבנת המוגבלות שלנו בצפיית פני עתיד היא תנאי בסיסי להתנהלות רציונלית מושכלת במלחמה, ממלכת אי־הוודאות הגדולה מכולן.
דעות נחרצות מדי הן לפעמים כסות לחולשת הדעת. הניתוחים הצבאיים והמדיניים של חלק גדול מהלשעברים המלהגים באולפנים הם בעלי ערך נמוך, לא משום שמי שמשמיעים אותם הם טיפשים, אלא בגלל התדר. כשהאג'נדה משפריצה מהאוזניים והחץ נורה לפני סימון המטרה, קשה מאוד לבור את המוץ מהתבן ולהפריד את הניתוח המקצועי מהפנטזיה הפוליטית. מבחינה פסיכולוגית, זה לא בלתי קשור למצב הדחק הקולקטיבי. חרדות המלחמה מקדמות יותר ויותר פרשנים "מקצועיים" המביעים רגשות במקום ניתוח אנליטי.
מה שקורה היום בעזה הוא צריבת תודעה היסטורית: מחיר הפגיעה בישראל הוא השמדה. הפסקת אש לפני חיסולו של חמאס תשלול את ההישג הזה
הקדמה שנייה: מלחמה אזורית, בטח כזו שמעורבות בה המעצמות הגדולות, היא משוואה עם כל כך הרבה משתנים, שלהחלטות האופרטיביות של צד אחד ישנן השפעה מוגבלת למדי על ההתפתחות שלה. באולפנים טוענים שאילו נתניהו רק היה אומר "כן" לעסקת חטופים, המלחמה הייתה נגמרת והחטופים היו בבית. אבל כפי שהעיר הפילוסוף אסף שגיב, בניגוד ליחסי אישות, מלחמה איננה דורשת הסכמה בין שני בגירים, ולא די שאחד מהם יגיד "לא" כדי להפסיק. עובדתית אנחנו בעיצומה של מלחמה אזורית עם סבך מורכב של כוחות ואינטרסים, ולהחלטות של קברניטי ישראל ישנן השפעה מוגבלת על המצב הזה. חברי אופוזיציה הטוענים שעסקה היא המוצא היחיד, אינם שונים מחברי קואליציה המשוכנעים שאם רק היינו מקשיבים לעצות שלהם אפשר היה לסיים את המלחמה מזמן.
ואחרי כל ההסתייגויות הללו, ננסה לעשות רגע זום־אאוט ולהתבונן על הדילמה המרכזית: הפסקת אש בעזה תביא לשחרור חלק מהחטופים, תשחרר את ישראל מהלחץ הבינלאומי האדיר המופעל עליה, תמתן את שיטפון הסנקציות, ותיתן לעם היושב בציון קפסולת שקט שתאפשר לו לחזור לחיים נורמליים לזמן־מה. זה מה שישראלים רבים רוצים יותר מכול: שפיות זמנית. צה"ל יקבל זמן ללקק את הפצעים ולמלא מחדש את השורות בחטיבות המתמרנות ואת החימושים בימ"חים, והחברה הישראלית תתפנה לעבד את הטראומה שעברה.
אבל השקט הזה הוא אג"ח זבל, שטר ששוברו היקר מאוד בצידו. כי מה שקורה היום בעזה הוא צריבת תודעה היסטורית. ישראל משדרת למזרח התיכון ולעולם כולו מסר פשוט: מחיר הפגיעה בישראל הוא השמדה. אם לא נעצור באמצע, ערך הוויקיפדיה העתידי של חמאס יכלול שלוש כותרות: חמאס היה שלטון פלסטיני עצמי ברצועה; חמאס זמם להשמיד את ישראל; חמאס הושמד. עשו לו כאשר זמם לעשות. ככה פשוט.
הפסקת אש לפני חיסולו של חמאס תביא בוודאות לשיקום יכולותיו ברצועה, ותשלול את ההישג הזה. חמאס הוא גידול סרטני אלים בתוך גוף פלסטיני נעדר מערכת חיסון אזרחית. אם הוא לא יושמד לחלוטין, הוא ישתקם במהירות שיא.
בניגוד לחמאס, המצוי על סף השמדה, חיזבאללה לא קרוב לכניעה. הוא אף הוכיח בתוקפנותו ששאריות ההרתעה שלישראל היו פעם מולו אבדו. כמו אחרי מלחמת ששת הימים, הפסקת אש מולו תוביל לפתיחה מיידית של מלחמת התשה ארוכה. הצפון יישאר נטוש, והאיראנים – ראש התמנון שעד כה לא שילם שום מחיר משמעותי – יקבלו זמן יקר להגיע לפצצה בשקט. המלחמה שתיפתח אחרי הפצצה תהיה הרבה יותר קשה וקטלנית.
שני לקחים חשובים למדנו משבעה באוקטובר: הראשון, להאמין למה שהערבים אומרים. השני, להבין שהערבים מנהלים מדיניות רציונלית, אבל עם היגיון שונה מאוד מהרציונל המערבי המוכר לנו. חמאס הוכיח שהשמדת הישות הציונית היא ערך כה גבוה בעיני האסלאם הרדיקלי, שאפילו התאבדות קולקטיבית שלו כארגון שלטוני היא מחיר ראוי לשלם בעבורה. חמינאי ממשיך להצהיר שוב ושוב שבכוונתו להשמיד את ישראל, ותפיסת ביטחון אחראית חייבת להניח שהוא לא רק מאיים אלא גם יבצע. במילים אחרות, האיראנים מייצרים גרעין לא כדי לאיים בו אלא כדי להשתמש בו.
המסקנה היא שאם יש עיתוי "נכון" למלחמה ישירה מול ראש הנחש, הוא עכשיו ולא אחר כך. ישראל לא יכולה להשמיד את איראן, היא כן יכולה לגבות ממנה מחיר כלכלי ואזרחי כבד מאוד. מומחים לאיראן מציינים את מסוף הנפט באי ח'ארג, את נמל בנדר־עבאס, את בתי הזיקוק באבדאן ואת שדות הנפט במערב איראן, כנקודות ממוקדות שהכלכלה האיראנית תלויה בהן.
ומה עם השחיקה והתשישות שלנו? אני נזכר ביום העלייה לקרקע של אחד הישובים ביו"ש. היזם החלוץ עלה על הגבעה עם הטרקטור והאוהל באמצע החורף, ביום הכי סוער בשנה. כשעבדנו בשטח רטובים וקפואים, שאלתי אותו למה לא לדחות את זה למזג אוויר קצת יותר שפוי? כשקפוא לי קפוא גם להם, ענה האיש, והצביע על המאחז הפלסטיני בגבעה ממול. הם לא יֵצאו להתעמת, וכך יש לי יותר סיכוי להצליח.
