ממלחמות אגו יוצאים לפעמים דברים טובים: בן־גביר נורא רוצה להיכנס לקבינט המצומצם, נתניהו לא סומך על שיקול הדעת שלו כשעל הפרק קבלת החלטות גורליות, והשר לביטחון לאומי נוקם בטרפוד מהלכי חקיקה של הקואליציה. אחד מהם הוא התיקון לחוק תקצוב המועצות הדתיות, שהקואליציה החליטה לא להעלות השבוע. אחרי נפילת חוק הרבנים הגדול של דרעי, ניסו בש"ס להעביר חלקים ממנו בשיטת הסלמי, וזה היה אחד מהם.
תקצוב המועצות הדתיות עובד בשיטה של מצ'ינג בין המדינה לרשות המקומית. השיטה לא חפה מבעיות: לדוגמה, היא לא מתייחסת לשונות בין מועצות דתיות עירוניות למועצות אזוריות. לאזוריות יש הוצאות גדולות הרבה יותר על מקוואות ורבנים, המטילות עליהן נטל כבד וחריג. בנוסף, כיוון שהמצ'ינג מחייב את שני הצדדים הוא מתפקד גם כווטו, ועובדי המועצות הדתיות לפעמים נפגעים. כך למשל, מענק הקורונה שהעבירה המדינה לעובדי הרשויות המקומיות ניתן גם לעובדי המועצות הדתיות, אבל היה מותנה במאצ'ינג של הרשות. חלק מהרשויות לא הפרישו את הכסף, וכתוצאה מכך העובדים לא קיבלו כלל מענק.
בש"ס רכבו על הבעיה כדי להציע פתרון רדיקלי הרבה יותר. תמציתו, על פי דברי ההסבר להצעה: "לאפשר לממשלה לתקצב שכר ותקנים של בעלי תפקידים שונים במועצות הדתיות שמונו כדין, נוסף על סכומי ההשתתפות שמועצות דתיות מקבלות בהתאם להוראות החוק הקיים, ובלי שיהיה בכך כדי לחייב את הרשות המקומית בסכומי ההשתתפות מטעמה בשל הוצאות אלו… התקציב יועבר על פי אמות מידה שוויוניות שייקבעו על ידי השר לשירותי דת, בהתייעצות עם שר האוצר".
בפועל מדובר בתיקון המעמיק מאוד את השליטה של השר לשירותי דת. משמעותו היא שלא יהיה צורך יותר בנציבות שירות המדינה או בגורם מקצועי כלשהו כדי לקבוע מהם התקנים הנדרשים לתפקוד נאות של מועצה דתית. השר מש"ס יוכל לקבוע את התקנים והשכר לבדו, ואם הוא בקשר טוב עם שר האוצר – גם להכניס את מימון התקנים לבסיס התקציב. ברגע שהתקן ייווצר ויאויש, אי אפשר לבטל אותו עד ליציאת העובד לפנסיה. הסעיף הזה עשוי לייצר צינור תקציבי חדש במקביל למימון הקיים, ולפתוח פתח למכונת ג'ובים מטורפת. השר יוכל לפרסם קולות קוראים למועצות הדתיות לכל תפקיד שיעלה על דעתו, מרבנים נוספים, נהגים ועד מזכירות, בהתאם לרעב המתמיד של ש"ס לג'ובים.
עברית, לא חילונית
את החלטת עיריית תל־אביב לאסור באופן גורף על קיום תפילות יום כיפור בכיכרות צריך לתקוף שוב ושוב בבג"ץ. לא ייתכן שמוסלמים מקבלים היתר לתפילה המונית על הטיילת מול החוף, ויהודים לא. לא ייתכן שרחובות נסגרים למצעדי גאווה או תחרויות מרתון, ותפילה ביום הקדוש בשנה – שאפילו לא חוסמת שום רחוב – תיתפס כהפרעה לסדר הציבורי. חולדאי רוצה את העיר שלו מגזרית, ובית המשפט צריך להזכיר לו שתל־אביב היא העיר העברית הראשונה ולא העיר החילונית הראשונה. ההחלטה המקוממת הזו היא בעצמה השתלטות מגזרית פוגענית על מרחב ציבורי שאמור להיות שייך לכולם. אחרי שבעה באוקטובר, שהמחיש לכולנו את מחירה הכבד של הפלגנות, החלטות כאלה צריכות להיות לא לגיטימיות.
