חמישה היבטים דתיים, רוחניים ותרבותיים שאיבדנו עם החורבן

חורבן בית המקדש לפני כאלפיים שנה הוא אחד האסונות הנוראים ביותר שידע העם היהודי בכל תולדותיו, וראוי אסון לאומי ורוחני בסדר גודל שכזה להיצרב בתודעת הדורות בדמות יום תענית שהכול אבלים בו. עם זה, נראה לי שחסרון המקדש המתמשך דור אחר דור אינו "תאונה" היסטורית, אלא תוצאה של תכנון מפורש ומושכל של חכמינו.

העובדה שהמקדש לא נבנה ולא שבנו להקריב קורבנות אינה אילוץ פוליטי ואינה תוצאה של חוסר יכולת מדיני. היהדות המקדשית בגרסתה המקראית פינתה את מקומה לטובת היהדות התלמודית בפירושם של חז"ל. את קורבנות היום־יום החליפו תפילות, את קורבן הפסח החליפו ההגדה וסיפור יציאת מצרים, עונשי המוות שהיו תלויים בסנהדרין היושבת בלשכת הגזית היו בחסות הפרשנות החז"לית לבלתי ישימים, ודיני הטומאה והטהרה שעמדו במרכז חיי המקדש נעלמו כמעט כליל מחיינו. לכל טקסט יש הקשר, וניתוק מההקשר ההיסטורי והתרבותי עלול ליצור עיוותים קשים. בעולם כנעני שמקריב קורבנות אדם, מקדש שעל מזבחותיו קרבים קורבנות רק מן הבהמה, העוף או הצומח הוא חידוש מרעיש ותיקון אדיר. בעולם של הוצאות להורג ונקמות דם, מערכת המשפט שישבה בלשכת הגזית הייתה מגדלור מוסרי. החזון המדומיין לנסות לכונן במציאות המודרנית של ימינו בית מקדש בגרסתו הקדומה – ובו קורבנות וכוהנים, פרה אדומה וטהרה מוקפדת – עלול להביא לעיוות מוסרי ולשיבוש דתי, עד כדי איבוד הבשורה שבאלפיים שנות הלכה, מימי חז"ל ועד ימינו. אין בי געגוע למליקת העופות, להשקיית הסוטות או לכוהנים הפוסעים בדם המגיע עד ארכובותיהם (כמתואר בגמרא במסכת פסחים). ובכל זאת תשעה באב בשבילי הוא יום אבל מר ונמהר. לא רק על האסון הלאומי שפקד את אבותינו, ולא רק על חורבן ירושלים ועל הגלות הנוראה שיצאנו אליה, אלא גם על האובדן הדתי, הרוחני והתרבותי שחווינו עם החורבן.

אבד המסלול הישיר של התפילות

אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה (תלמוד בבלי ברכות לב, ע"ב)

האדם הוא יצור מתפלל. "הומוס מתפללוס" קורא לזה הרב דוב זינגר. מדובר כנראה באחד האינסטינקטים הבסיסיים ביותר של הקיום האנושי. אין אתאיסטים בשוחות, וכבר אמרו חז"ל שאפילו "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי". ובכל זאת, מאז חרב בית המקדש, קשה לנו להתפלל. אולי בגלל הגלות ותחושת הסתר הפנים. אולי כי כבר כשבנה שלמה המלך את בית המקדש הוא ראה בו בראש ובראשונה מקום תפילה עולמי, והנביא ישעיהו הבטיח שהוא יהיה "בית תפילה לכל העמים". ואולי, רק אולי, הסיבה שבגללה מיום שחרב המקדש ננעלו שערי תפילה, קשורה בכך שחכמים תיקנו את התפילות כתחליף לקורבנות. מאז החורבן הייתה התפילה למצווה יומיומית, תמידית ומחייבת. אין זו עוד התפילה הספונטנית, הבוקעת מהלב ומתפרצת מהנשמה, אלא מלמול חובה בזמנים קבועים. תפילה כזו משמרת אומנם זיקה ומחויבות, אך ספק גדול אם יש בכוחה לבקוע שערי שמיים. שערי תפילה ננעלו למעשה ביום שהתחלנו להתפלל בקביעות.

מאז החורבן הייתה התפילה למצווה יומיומית, תמידית ומחייבת. אין זו עוד התפילה הספונטנית, הבוקעת מהלב ומתפרצת מהנשמה, אלא מלמול חובה בזמנים קבועים

אין נביאים בעם ישראל

אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות (תלמוד בבלי בבא בתרא יב, ע"ב)

התנ"ך מלא באנשים ונשים שהקב"ה מדבר איתם ישירות. "מ"ח נביאים ושבע נביאות עמדו לישראל", אומרת הגמרא. מציאות שבה יש דיבור ישיר בין השמיים לארץ הייתה יכולה לפתור לנו בעיות רבות. בכל כך הרבה תחומים אנחנו נבוכים ומגששים באפלה, תוהים ומתלבטים מהו רצון ה'. בעולם המקדשי, כשהיה מסתובב בחוצות העיר אדם שביקש להביא לציבור את דבר הא־לוהים ומספר שה' נגלה אליו, העם היה מצטופף סביבו, מבקש לשמוע את דברו ורואה בו נביא, גם אם לא תמיד שמע בקולו או הלך בעקבותיו. מיום שחרב בית המקדש הפסיקה האנושות להאמין באפשרות הזאת. כשמישהו מספר היום שא־לוהים מדבר איתו, אנחנו שולחים אותו לפסיכיאטר. כך הפכה הנבואה ממעלה רוחנית לנחלתם של "שוטים ותינוקות" – רק ילדים קטנים או משוגעים מרשים לעצמם לדבר עם א־לוהים. מבוגרים, חכמים ושפויים כבר אינם מאמינים בכך. הנתק הזה, אובדן האמונה באפשרות לנבואה, הוא עצמו לב החורבן.

מציאות שבה יש דיבור ישיר בין השמיים לארץ הייתה יכולה לפתור לנו בעיות רבות. בכל כך הרבה תחומים אנחנו נבוכים ומגששים באפלה, תוהים ומתלבטים מהו רצון ה'

עיקר ההנאה היא מנת חלקם של עבריינים

אמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה (תלמוד בבלי סנהדרין עה ע"א)

ר' יצחק אמר את דבריו לפני כ־1,800 שנה, אך נראה שהם מעולם לא היו רלוונטיים כל כך. כל התרבות שלנו – הקולנוע, הסדרות, השירים, ההצגות והספרים, כולם הפנימו עמוקות את המסר הזה. בכל המרחבים האלו – מערכת היחסים הסוערת, המשמעותית, המספקת והמענגת היא לעולם לא זו שבזוגיות החוקית, הקבועה והממושכת. בן או בת הזוג הקבועים הם תמיד הסמל לשעמום, לשחיקה ולהרגל. פסגות הריגוש שייכות תמיד ל"עבירה" – למפגש הראשוני, לבגידה או לאיש או לאישה הבלתי מושגים. הנפש כבר הולכת ונעשית קהה במעשי ניאוף של ידוענים, והמסר מופנם – בגידות זה סבבה. "קרה, קורה, יקרה". זה הרי מנוגד לכל היגיון – בכל תחום בחיים ניסיון הוא יתרון. לכל עבודה פשוטה אנחנו מעדיפים את הוותיק והמנוסה על פני הטירון המתחיל. רק במרחב הזוגי מגיחה המחשבה המטופשת שלפיה פסגות הקשר הן דווקא בתחילתו – כשעדיין לא ממש מכירים, כשעדיין לא יודעים מה מיטיב, כשעדיין לא העזנו לומר הכול זה לזה, כשעדיין לא באמת התנסינו יחד. הסיכוי לכבוש את פסגות העונג אחרי 30 שנות ותק בביטחון של המחויבות, גדול שבעתיים מהסיכוי להגיע לשם בלילות מפגש ראשונים. אבל בקולנוע האמריקני זה תמיד בדיוק הפוך. המציאות שבה "טעם ביאה מסור לעוברי עבירה" מלווה אותנו מאז חורבן הבית. מאז ועד היום היא ממשיכה להחריב בתים.הקב"ה אינו מתגלה במקדש אלא בשמירת דקדוקי ההלכות

אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (תלמוד בבלי ברכות ח, ע"א)

"לא הכול הלכה" היה מזכיר ומבהיר הרב עמיטל לתלמידיו. השאלה המשפטית והחוקית היא רק פריזמה אחת להביט דרכה במציאות. דבר ה' בעולם ראוי לבוא לידי ביטוי לא רק במושגים הלכתיים של מותר ואסור, חייב ופטור. האדם המאמין נדרש גם למוסרי, לצודק, לראוי, להוגן, ליפה, לקדוש ועוד שלל קטגוריות שמעצם מהותן אי אפשר לנסח בשפה משפטית. אך לאסוננו, מיום שחרב בית המקדש הפכה השפה ההלכתית למוקד הכמעט בלעדי של המרחב הדתי. אותו סד מחייב של "ארבע אמות של הלכה" הוא אחת ההשלכות הכואבות ביותר של החורבן על חיינו. מאנשי תורה, יראה ואמונה היינו לסתם "דתיים". הדת היא החוק, אבל החוק אינו הכול. גם את זה למדנו מהרב עמיטל – ש"התורה ניתנה בהר סיני, והדת ניתנה בשושן הבירה".

מיום שחרב בית המקדש הפכה השפה ההלכתית למוקד הכמעט בלעדי של המרחב הדתי. אותו סד מחייב של "ארבע אמות של הלכה" הוא אחת ההשלכות הכואבות ביותר של החורבן על חיינו

בני האדם חדלו משימוש בשמו המפורש של הקב"ה

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות (תלמוד בבלי עירובין יח, ע"ב)

אנחנו קוראים לקב"ה ומדברים עליו בכל מיני שמות וכינויים. המדרש מתאר שם קדום בן 72 אותיות, ובמקורות אחרים מוזכר שם של 42 אותיות. הזכרת "השם המפורש" במקדש הייתה אירוע שעורר את יראת הרוממות בקרב כל השומעים. המשנה במסכת יומא מתארת איך הכוהנים והעם היו כורעים ומשתחווים רק מעצם שמיעת אותו השם. אך שמות אלו נעלמו ונשכחו מאיתנו עם החורבן. לא 72 אותיות, לא 42 אותיות, ואפילו לא חמש, ארבע או שלוש. די לעולם בשם קצרצר של שתי אותיות, אמר ר' ירמיה, י־ה. קצת כמו משך הקשב האנושי שהולך ומתקצר, כך הלכה התודעה האנושית והצטמצמה – מספרי הגות, למאמרי דעה עיתונאיים, לפוסטים בפייסבוק ולציוצים בטוויטר. אנחנו הולכים ומסתפקים בתרבות של שתי אותיות. גם הנסיגה ההרסנית הזאת היא תוצאה של החורבן.