אחרי ליל הכטב"מים באפריל האחרון, השבוע שוב השתררה בישראל ציפייה דרוכה לקראת מתקפה איראנית נוספת (שנכון למועד כתיבת שורות אלה, טרם התרחשה). חברות תעופה ביטלו טיסות, פרשנים באולפנים סיפקו תחזיות, ובכירים בבית הלבן המשיכו לפזר אזהרות. בינתיים, החיים בישראל המשיכו כסדרם. כך קרה גם באפריל; מיד למחרת המתקפה, החיים כאן חזרו למסלולם הרגיל. ישראל הצליחה להדוף את כלי המשחית האיראניים בהצלחה חסרת תקדים, באמצעות חיל האוויר, מערכות הגנה מתקדמות וקואליציה אזורית ובינלאומית. כל אלה הקהו את העוקץ מכך שלראשונה בתולדות העימות בין המדינות בחרה איראן לתקוף את ישראל ישירות משטחה.
ליכולות הגנה מתקדמות כמו שישראל הציגה בליל 14 באפריל יש יתרונות רבים, אבל גם לא מעט חסרונות. הנזק הפוטנציאלי ממתקפה כמו שנראתה כאן עלול להיות עצום – לחיים, לרכוש, לתשתיות וכמובן לכלכלה הישראלית. אם מתקפה שרק עומדת להגיע גורמת לחברות תעופה להשהות טיסות לזמן בלתי מוגבל, חִשבו מה תעשה מתקפה מוצלחת להשקעות זרות, לפעילות הכלכלית הסדירה, לעסקים ולעובדים.
אלא שההתמכרות לטכנולוגיות הגנה ולמערכות מתקדמות ליירוט היא חלק ממה שהביא אותנו עד הלום. במשך שנים רבות נורו טילים באופן שיטתי מרצועת עזה אל שטח ישראל – בעיקר לעבר יישובי העוטף, אבל מדי פעם גם אל מרכז הארץ ומעבר לה. הסיבה היחידה שישראל הצליחה להכיל את המתקפות הללו במשך זמן רב כל כך נעוצה בכך שמערכות ההגנה, ובעיקר כיפת ברזל, הצליחו למנוע את מרבית הנזק שהמתקפות הללו נועדו לייצר. מערכות ההגנה המתקדמות יצרו תחושת שקט מדומה, ומנעו את תחושת הדחיפות בטיפול בשורשי הבעיה. בסופו של דבר התברר שהשקט הזה היה אשליה.
מוצלחות ככל שיהיו, מערכות ההגנה הללו אינן משנות את המאזן האסטרטגי אלא משמרות אותו, עד שהצד השני יצליח לחדור גם אותן
חשוב להתעכב רגע על התקדים המסוכן של נִרמולה של מתקפה איראנית. שרדנו אחת כזו כמעט ללא פגע, וכעת אנו יושבים ומצפים בסבלנות למתקפה נוספת. העולם סביבנו השתנה, מבלי שהקדשנו לכך תשומת לב מספקת. איראן הפכה מאיום עלום ומרוחק שפועל במחשכים, ושהעסיק אותנו בעיקר מצד הפוטנציאל הגרעיני העתידי שלו, לאיום יומיומי וישיר. טבעת החנק שלה מתהדקת סביבנו, במתקפה קונבציונלית ישירה ובאמצעות פרוקסי, ואנחנו ממשיכים להתחמש במערכות הגנה. מוצלחות ומדהימות ככל שיהיו, המערכות הללו אינן משנות את המאזן האסטרטגי אלא משמרות אותו, עד שהצד השני יצליח לחדור גם אותן.
חיסרון אדיר נוסף קשור לצד התקציבי. היכולת לקיים חיים רגילים גם נוכח מתקפות כאלה אולי לא תסולא בפז, אבל היא ודאי באה עם תג מחיר. עלות ההגנה הישראלית בליל הכטב"מים מוערכת בסכומים שבין 2 מיליארד ל־5 מיליארד שקלים. עלות המתקפה האיראנית, לעומת זאת, היא כעשירית מהמחיר הזה. האיראנים – ולצורך העניין גם חמאס, חיזבאללה והחות'ים – יכולים להכניס את מדינת ישראל כולה למקלטים ולגרום לביטול טיסות, ימי עבודה וגני ילדים בכל רגע נתון, ולעשות את כל זה בעלות מינימלית מבחינתם. מתקפה חד־פעמית לא תפער בור בתקציב הישראלי. אבל מתקפות חוזרות מהסוג הזה יהפכו למעמסה תקציבית, ככל שאותן עלויות יימשכו.
הדבר דומה לרכישת אפוד קרמי משוכלל, שיכול להגן על חייל מפני כדור שנורה אליו ישירות. אבל כל אפוד עולה אלפיים דולר, ואילו היריב משלם דולר אחד על כל כדור. הוא יכול לירות לעברך אלפי כדורים בלי לדגדג את התקציב שלו, ואילו אתה תזדקק למאות אלפי דולרים כדי למגן חטיבה אחת. סטטיסטית, הכדור המאה יהרוג מישהו בסופו של דבר, עם אפוד קרמי ובלעדיו.
המשוואה הכלכלית הבלתי אפשרית הזאת היא חלק חשוב מהיתרון של המהלך האסטרטגי האיראני. איראן אולי לא מעוניינת בהסלמה שתתגלגל למלחמה כוללת, אבל היא כן יכולה להמשיך לשגר לעברנו חימושים זולים יחסית, לגרום לנו למגן את עצמנו מעבר ליכולותינו, וליצור השלכות אדירות על כלכלת ישראל.
