השבוע התכנסה לראשונה הוועדה הציבורית לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח של צה"ל. להקמת הוועדה הזאת קדמה מחלוקת סוערת בין שר האוצר לשר הביטחון. סמוטריץ' דרש את כינוסה, ואילו גלנט ניסה לדחות את הקמתה.
פחות מחודשיים אחרי פרוץ המלחמה באוקטובר, הניח צה"ל הניח על שולחן משרד האוצר רשימת דרישות תקציביות לארבע השנים הקרובות. סך כל הדרישות לתוספת תקציבית הגיע ליותר מ־200 מיליארד שקל, שנועדו להתעצמות מעבר לעלויות המלחמה עצמה. באוצר התעקשו על הקמת ועדה משותפת, כדי לשמור על המסגרות התקציביות ככל שניתן. מתוך הנחת עבודה שבכל מקרה תקציב הביטחון עומד לגדול בשנים הקרובות, באגף התקציבים מעדיפים שהוא ייבלם היכן שהוא לפני אותם 60 מיליארד בשנה שצה"ל ביקש ושהמדינה לא באמת יכולה לתת. באגף התקציבים היו מעדיפים גם שכמה שיותר הוצאות נוספות יגיעו מהתייעלות פנימית בצבא, מאשר על חשבון תקציבים ממשלתיים אחרים או הגדלת הגירעון הממשלתי.
אבל מבחינת שר האוצר לוועדה הזו יש מטרה נוספת, והוא הכניס ניסוחים ברוח זו לכתב המינוי של הוועדה ולנייר שהניח לפניה בדיון הראשון. מבחינתו אין משמעות לשאלות התקציביות לבדן. הוועדה נוסדה כדי לשאול שאלות גם על תפיסת הביטחון הישראלית, על מפת האיומים ותרחישי הייחוס המעודכנים, ועל הנחות היסוד שמשלו פה בעשורים האחרונים והובילו למתקפת שמחת תורה.
הפער בין הצדדים השותפים לוועדה – משרד האוצר ומשרד הביטחון – ברור וניכר. סמוטריץ' היה מעדיף שהדיון האסטרטגי הוא שיוביל את הדיון התקציבי, כך שהוועדה תשאל קודם מה הצרכים הנדרשים, תבדוק מה הם המענים הטובים ביותר לאיומים העדכניים, ואז תבחן מהי הדרך הטובה ביותר למלא אותם. במשרד הביטחון, לעומת זאת, חושבים על הוועדה הזו כמו על ועדת רכש – כמה תקציב מאשרים ולאלו צרכים, בלי השאלות הקשות.
במובן הזה, אי אפשר לעסוק באמת בשאלה כמה צריך להשקיע בתקציב הביטחון, בלי לשאול קודם על אילו איומים תקציב הביטחון צריך לענות. קחו למשל את היחס בין ההשקעה בחיל האוויר לעומת חילות היבשה. במשרד האוצר מודים שהם היו חלק מהקונספציה של "צבא קטן וחכם", ובמידה רבה תמכו בעשורים האחרונים בצמצום כוחות היבשה והשריון. אלא שנוכח התמרון המתמשך בעזה, שלא לדבר על זה שאולי ממתין לנו בצפון, יש מקום לחשוב על כך מחדש. האם טייסת נוספת היא הדבר הנחוץ ביותר נוכח האיומים הקיימים? היום צה"ל מיירט כטב"מ שעולה כמה אלפי דולרים, באמצעות מטוס שרק שעות הטיסה שלו, שלא לדבר על החימוש שלו, עולים פי עשרה. האם לא קיימת דרך יעילה יותר להתמודד עם האיום הזה?
שאלה דומה קשורה למודל ההפעלה הצה"לי, שבמהלך השנים עבר יותר ויותר להישענות על טכנולוגיה מתקדמת וכוחות מיוחדים, ופחות על כוח אש מסיבי ויחידות מתמרנות גדולות. אם צה"ל סבור שהדרך להתמודד עם האיומים שעומדים לפניו היא באמצעות סיכולים ממוקדים ומבצעים מדויקים, אזי טכנולוגיות מתקדמות ויקרות הן המענה הנכון. אבל אם האיומים הם מהסוג שדורש כיבוש שטח ומלחמה ממושכת ורחבה – אזי ההתמקדות צריכה להיות בכמויות גדולות של חימוש "טיפש", כלומר תחמושת זולה, פשוטה וקטלנית. כמה כדאי להשקיע בטכנולוגיה המדויקת והמתקדמת, וכמה בחימוש פשוט? התשובה לשאלה הזו נגזרת גם משאלת תרחישי הייחוס; לאילו איומים ישראל נערכת, כמה היא תידרש למבצעים ממוקדים וכמה למלחמה רחבת היקף.
והנה סוגיה נוספת שהוועדה אמורה להתייחס אליה, סוגיה שחשיבותה הלכה וגברה מאז תחילת המלחמה. הכוונה היא לשאלת העצמאות הישראלית בזירת החימושים, שעמדה במרכז סדר היום והדיונים בין ישראל לארצות־הברית. יש שתי דרכים ליצור עצמאות כזו: או שישראל תייצר בעצמה את רוב או כל החימושים שהיא נדרשת להם, וכך תצמצם את תלותה ברכש חיצוני; או שהיא תרכוש כמויות גדולות ותאגור מלאי מספיק לתקופה ארוכה. כך או כך, בניית עצמאות חימושית היא עניין שעולה מיליארדים רבים. אלא שבחלופה הראשונה, של ייצור מקומי, כל מהנדס שפונה לייצור תחמושת ופגזים, הוא מהנדס שנגרע מהתעשייה הישראלית ומענף ההייטק. לצה"ל זה אולי לא משנה, אבל לכלכלה הישראלית זה משמעותי. כל מהנדס כזה יכול לתרום הרבה יותר לתוצר המקומי בהייטק, מאשר בייצור פגזים שאפשר לקנות בזול במקומות אחרים.
הוועדה צריכה אפוא לעסוק לא רק בשאלה מה יהיה גודל תקציב הביטחון ולאן הוא יופנה, אלא גם בשאלות מקרו־כלכליות רחבות יותר, כמו כיצד כל הכרעה תשפיע על תקציב המדינה ועל הכלכלה הישראלית בכללותה. מפת האיומים קובעת את הצרכים הביטחוניים ומתוך כך את המענה הנדרש, הן בהיבטי בניין הכוח והן בהיבטי הרכש הביטחוני והפיתוחים הטכנולוגיים.
אם בכל מקרה מניחים שתקציב הביטחון עומד לגדול משמעותית בעשור הקרוב, במשרד האוצר מעוניינים שהגידול ייעשה בצורה חכמה, כך שכל שקל ילך באמת למקומות הנדרשים. בצה"ל, כאמור, היו מעדיפים לקיים את הדיונים האלה בתוך הבית ולא בוועדה חיצונית. ואולי, יש מי שיטענו, הם היו מעדיפים לא לקיים את הדיונים האלה כלל, להמשיך לפעול על בסיס התקציב הישן והתוכניות הקיימות, ורק להוסיף עליהם עוד מהכול.
הוועדה על תקציב הביטחון לא אמורה לפעול כוועדת חקירה ל־7 באוקטובר. אין שום יסוד להניח שמתקפת שמחת תורה נבעה מקושי תקציבי. לא בעיות תקציב הביאו להערכות שגויות בנוגע לכוונות חמאס או להיעדר ההתראה. אבל מפרוץ המלחמה השתנתה תמונת האיומים האזורית, ותפקיד הוועדה הוא לבחון את הצרכים מכאן ואילך. אם המסקנה שלה תהיה ש"צריך עוד מהכול", יהיה אפשר לקבוע שהיא לא ביצעה את תפקידה.
