אפתח בשני סיפורים עצובים שאומנם הולמים היטב את התקופה והעיתוי וימי בין המצרים ובכל זאת, מאחר שאני באופן אישי חווה קושי עמוק ואמיתי להעלותם על הכתב במילותיי שלי, אצטט מתוך הידיעות החדשותיות שסיקרו אותם.
הידיעה הראשונה התפרסמה באתר "חדרי חרדים" לפני כשבועיים: "במוצאי צום שבעה עשר בתמוז התפרצו קבוצה מהקנאים לבית הכנסת 'בית דוד' ברחוב בן זכאי בבני־ברק, בעיצומו של שיעור תורה של המשפיע הליטאי הרב אוריה ענבל מביהמ"ד הגר"א, שנמסר מזה זמן רב כמדי שבוע על 'ספר המצוות', ותקפו את הרב ותלמידיו. המוחים התפרעו והטיחו ברב שהוא 'מסלף את ההשקפה'. הם הוציאו את הרב ענבל לרחוב תוך שהם מפליאים בו את מכותיהם, הורידו את כיפתו והשאירו אותו גלוי ראש ופצוע. לדברי נוכחים בשטח ששוחחו עם 'בחדרי חרדים' מדובר במחזות המזכירים ימים אפלים. לפי עדויות, הפורעים אף התיזו גז מדמיע והשליכו חפצים ושקיות אשפה על הרב ותלמידיו. למקום הגיעו כוחות הצלה לטפל בפצועים, וכן שוטרים. לדברי תלמידיו, אין זו הפעם הראשונה שאותם קנאים מנסים לקלקל ולעצור את שיעורי הרב, אך משתתפי השיעור הודיעו כי השיעורים לא הופסקו ולא יופסקו מחמת האלימות".
שני הסיפורים האלו קרו באמת, לדאבון הלב. כאן מעבר לכביש. לא בשדות הפקר רחוקים,לא בשכונות פשע מוזנחות
הידיעה השנייה התפרסמה כמעט בכל אתר חדשות בארץ, אך אני מביא אותה כפי שהופיעה ב"כיכר השבת" לפני כמה ימים: "מחוץ לביתו של הרב דוד לייבל, שמאז פרוץ המלחמה ועוד לפניה מעודד גיוס חרדים לצה"ל ועמל בחודשים האחרונים על הקמת חטיבה חדשה בצה"ל – חטיבה חרדית, התקיימה הערב הפגנה סוערת שהסתיימה כעבור זמן לא רב. קבוצת קיצוניים התגודדו מחוץ לביתו של הרב לייבל, ובשלב מסוים ניסו בכוח לפרוץ אל הבניין. שוטרים הנמצאים במקום מנעו את כניסתם. לדברי מקורביו של הרב לייבל, חלק מהמפגינים קראו כי 'דינו של הרב מוות'. יצוין כי בציבור החרדי ישנה התנגדות כמעט מקצה לקצה נגד הפעילות של הרב לייבל – החל כמובן בקיצוניים, דרך כל גדולי הדור הספרדים וכלה במנהיג הציבור הליטאי הגר"ד לנדו שתקף אותו לאחרונה בחריפות מספר פעמים. מקורבים לביתו של הרב לייבל טענו הערב כי 'קיים חשש אמיתי לשלומו', וקראו לכל מי 'שמתנגד לאלימות' להגיע לביתו. לדבריהם, 'מצפים ממשטרת ישראל לשלוח כוחות ולהשתלט על האירוע, לפני שנראה מראות קשים'. שר הפנים משה ארבל מש"ס הגיב: 'קומץ הקיצוניים המתבצרים באלימות סביב ביתו של הגאון הרב דוד לייבל שליט"א בבני־ברק ראויים לכל גינוי, מחללים שם שמיים ואין חלקנו עמהם. זכות המחאה איננה הזכות לאלימות'".
שני הסיפורים האלו קרו באמת, לדאבון הלב. כאן, מעבר לכביש. לא בשדות הפקר רחוקים, לא בשכונות פשע מוזנחות. ממש כאן, בעיר התורה והחסידות בני־ברק. ועל אף שמדובר בקומץ, ועל אף שרוב רובם של לומדי התורה לא יעלו על דעתם לנהוג בצורה כזו, צריך להכיר בעובדה שהפורעים הללו גדלו בעולמה של תורה ובכל זאת עגלתם ריקה ריק גמור, ומידותיהם מושחתות עד היסוד ועליהם אמרו חז"ל בגמרא ביומא "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". ועל כן חשוב לעורר מחאה גם כנגד הפורעים וגם על שתיקתם הרועמת של מנהיגי המגזר ועסקניו המבוהלים, המפוחדים, המנותקים, הטומנים את ראשם בחול.
ועכשיו, אחרי כל הדיכאון הזה, אני רוצה שתדעו שיש תקווה בעולם, ברוך השם. שמהחורבנות הכי איומים יכולה לבצבץ תקומה. שגם בסיפורים הכי מזוויעים יכולה להתרחש תפנית דרמטית לכיוון חיובי, שכן מיד לאחר האלימות שחווה הרב ענבל על בשרו התארגנו כמה מתלמידיו ומהרגע להרגע הרימו קמפיין גיוס כספים במטרה להדפיס את שיעוריו המאלפים בספרים שיופצו באלפי עותקים. תוך כמה שעות נאסף סכום בלתי נתפס של 250 אלף ש"ח (!) ובעיניי, ככה בדיוק נראה ניצחון העדינות על האלימות. ניצחון התורה על מחריביה.
גם את הסיפור השני על התקיפה של הרב לייבל אפשר לסיים עם העובדה המרגשת והבלתי נתפסת כי בימים אלה ממש מתקיימת הרשמה ללא פחות משש ישיבות הסדר חרדיות. חלקן ותיקות יותר, חלקן חדשות. מי היה מאמין שככה יעלה בימינו? ללמדך שכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. טור שכזה ראוי לחתום באמירתו הנדושה אך הולמת של הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה". שנזכה.
