תהלה פרידמן פותחת את דבריה באמירה שמשתמע ממנה שמדינת ישראל תמיד הייתה יהודית ודמוקרטית־ליברלית. זהו "רעיון ישן ושחוק", היא כותבת, ומבהירה שאם ישראל לא תהיה כזו – היא לא תהיה כלל. ואולם ראוי להעמיד דברים על דיוקם. בעשורים הראשונים לקיומה, ישראל בוודאי לא הייתה ליברלית: יחסים הומוסקסואליים נאסרו בחוק עד שנות השבעים; ערבים אזרחי המדינה חיו תחת משטר צבאי וללא זכויות שנחשבות כיום יסודיות כמו חופש תנועה; אנשי אצ"ל ולח"י לשעבר נרדפו והתקיימה כנגדם אפליה גלויה בקבלה למקומות עבודה; מאיר הר־ציון, גיבור ישראל שזכה להערצה כחייל המצטיין בצה"ל, נותר נערץ גם לאחר שנודע כי הוא הרג כמה בני שבט בדואים, חפים מפשע ככל הידוע, שהשתייכו לשבט שממנו יצאו רוצחי אחותו. אינני תומך בחזרה לאף אחד מהחוקים או הנוהגים הללו, אבל התפיסה המשתמעת כאילו יהודית ודמוקרטית־ליברלית "בדיבור אחד ניתנו", וכך המדינה היהודית באה לעולם – איננה נכונה.
נתקדם לימינו. פרידמן דורשת שנכריע בעד הזדהות עם המערב כדי שלא נִדְמה למדינות סביבנו. ואולם היא מתעלמת מכך שברחבי המערב עצמו מתקיים ויכוח, או מלחמת תרבות, בין ימין ושמאל. הזדהות עם המערב אין פירושה בהכרח הזדהות עם צד שמאל של המפה הפוליטית במערב; עם הדמוקרטים ולא עם הרפובליקנים, לצורך הדוגמה. אך בעוד שלפחות בחלק מהמדינות האחרות מתקיים ויכוח של ממש, ולשני הצדדים יש נציגים במערכות המדינה השונות, בישראל קיים ניסיון מצד אליטות ליברליות להעלים אנשים ועמדות שמרניות ממערכות המשפט, האקדמיה, החינוך, הצבא ועוד. הרפורמה המשפטית הייתה ניסיון לתקן את המעוות הזה, ולו באופן חלקי. ההתייצבות חסרת המעצורים של השמאל כנגדו מלמדת עד כמה עיקשת האליטה הליברלית בישראל בניסיונה למנוע כל השפעה מבעלי עמדות אחרות. ישנו ניסיון מתמשך לצמצם את כוחם של נבחרי ציבור כל עוד הימין בשלטון, ולמנוע מהם לעצב את חיי היומיום בישראל ולהשפיע עליהם.
מעבר לכך, אני ורבים כמוני מתנגדים לרצונה של פרידמן להיות שלוחה מערבית במזרח התיכון, "וילה בג'ונגל". עמדה שכזו תצדיק את טענות אויבינו שישראל איננה אלא פרויקט קולוניאלי מערבי, צלבנים מודרנים שעתידים להיעלם מכאן. פרידמן כותבת אומנם שישראל שאיננה יהודית לא תוכל להתקיים, ובכך אני מסכים עימה, אך היהדות הישראלית צריכה להציע דרך שלישית, בין מערב למזרח. אין פירוש הדבר זניחת כל הרעיונות הליברליים בנוגע לזכויות, בדיוק כפי שאין פירושו אימוץ פרקטיקות אלימות משכנינו. ללמוד "לדבר ערבית" אין משמעו רק תגובות אלימות לאיומים. אפשר להתחיל, למשל, ממש בדיבור והתקרבות לשפה ולתרבות הערבית; עבור יהודים רבים זוהי גם חזרה לתרבות בית סבא. בהקשר זה כדאי להוסיף שחיקוי המערב וקבלת עליונותו אף גורמים עוול כלפי יהודים רבים שאינם מערביים.
אם היינו צריכים הוכחות נוספות לחוליי המערב, באה המלחמה והוכיחה עד כמה התפתחה והתעצמה שם ראייה מעוותת של המציאות. רק ראייה כזו יכולה להביא לתמיכה נרחבת בחמאס בקמפוסים של האוניברסיטאות הגדולות והמשפיעות במערב. פרידמן מתארת את הפרוגרס כאיזה קוץ קטן בצד הליברליות, שניתן כביכול להסיר בקלות. למעשה הפרוגרסיבים מובילים את המערב דרך השליטה שלהם במחלקות למדעי החברה והרוח באקדמיה, ודרך מסעי הביטול המפורסמים. קשה לקבוע גבול קשיח בין ליברליות לפרוגרס, מלבד מקרים שבהם ליברלים אמיצים דוגמת השדרן האמריקני ביל מאהר יוצאים במפורש נגדה. לצערנו יש מעטים כאלה; רבים חוששים מתגובת פלוגות הסער הווירטואליות של צעירי הווק.
במאבק זה, החרדים הם בהחלט שותפים שלי ושל אחרים בציונות הדתית ובימין הישראלי בכלל. כאן אנו מגיעים לדרישה נוספת של פרידמן, שהציונות הדתית תכריע בעד שותפות ציונית עם חילונים ולא שותפות דתית עם חרדים. בפשטות, ציונות פירושה תמיכה בקיומה של מדינה יהודית, ולפיכך רוב החרדים כיום, שהם גדולי תומכיה של מדינת ישראל, הם ציונים דה־פקטו. גם אני הייתי רוצה לראות יותר חרדים מתגייסים, וייתכן שבנוגע למדיניות הפרקטית בתחום זה אני מסכים עם פרידמן, אך אני קרוב יותר לחרדים ברצוני להציב אלטרנטיבה לחילוניות ליברלית מערבית ולמדינת כל אזרחיה. כי השאלה היא גם למען איזו מדינה אנו נלחמים.
לבסוף בעניין המשיחיות. פרידמן מכירה בכך שבן־גוריון והחלוצים בכלל היו משיחיים, או משיחיים־פרגמטיים כפי שהיא מכנה זאת. גם אני דוגל במשיחיות פרגמטית, אך אני סבור שגם בצלאל סמוטריץ', איתמר בן־גביר ואנשי ימין אחרים הם אנשים פרגמטיים עם מטרות ריאליות, ואינם סומכים על הנס. אפשר לחלוק על המטרות שלהם או לטעון למשל שהם אינם מוסריים כיוון שהם מתעלמים מהכיבוש ומזכויות האדם של פלסטינים, אך זהו ויכוח על ערכים וסדרי עדיפויות שאיננו נוגע לסוגיית השפיות. קמפיין ה"משיחיים" שמנהלים גורמים עלומים ורבי עוצמה המממנים מודעות ענק, הוא קמפיין תיוג שמטרתו להשחיר ולהדיר קבוצה חברתית מסוימת, ולהפוך את אותם "משיחיים" לאנשים הזויים שאינם מן היישוב, כאלה שאפשר וצריך להדיר אותם ממוקדי הכוח.
למעשה, מטרת הקמפיין הזה היא להציב אנשי ימין במקום דומה למקומם של אנשי מפלגת חירות בראשית ימי המדינה. זהו קמפיין בזוי שראוי לצאת חוצץ כנגדו ולא להודות במקצת בנכונותו, גם ברוח אותה חלוקה בין פרגמטיים ושאינם פרגמטיים. בכל הצדדים ישנם עמדות ואנשים פרגמטיים ופחות פרגמטיים, ונדמה שאחרי שבעה באוקטובר אין צורך להרחיב את הדיבור בעניין הוזי השלום משמאל.
