תהלה פרידמן פתחה במאמרה דיון חשוב, ובתוכו היא מתארת כמה גלגולים של הציונות הדתית על ציר הזמן. אני מבקש לנסות להוסיף לדיון ניסוח של הדברים כשלבי התפתחות של אדם. מטבע הדברים, מה שאכתוב כאן במסגרת תגובה קצרה ילקה בחוסר דיוקים, חלקיות והכללה, ועדיין.
בשלב הראשוני, שניתן לדמותו לתקופת ילדות, הייתה עשייה ציונית גדולה עם מסירות נפש, יושרה ואינטואיציה מוסרית, מתוך תודעה של חיבור בין ערכים ובין חלקים בעם. ואולם באותה תקופה עולמות התורה והרוח של הציונות הדתית היו לעיתים צרים, מסיבות היסטוריות ואחרות: השואה, עיסוק בבניין הארץ ועוד. שערים רבים של התורה – הרבה מהיצירה של חז"ל, גאונים, ראשונים ואחרונים – לא היו פתוחים בפני רבים, כמו גם עולמן הרוחני העמוק והסוער של הקבלה והחסידות, עם התשוקה שלהן לבקשת א־לוהים.
הציונות הדתית הייתה צריכה לעבור מסע של כניסה עמוקה לים התורה, מעין נעורים מאוחרים סוערים או בגרות מוקדמת, מסע שהייתה בו גם תנועה מסוימת של התכנסות. החברה הדתית גדלה מכוח התורה הזו, מההיקף והעומק, מהאש הדתית ומהלהט, ואף יצרה בעצמה שפות של רוח ודרישת אלוהים שלא היו קודם. צמחו ישיבות ומדרשות שנושאות ומפתחות תורה רחבה ועמוקה.
עם המטענים האלה נדרשת כעת הציונות הדתית לעבור לשלב של בגרות ובשלות, שיש בהן פרספקטיבה רחבה ומורכבת יותר. כזו שיודעת לקיים את האש, הרוח והעומק, אך נמנעת מקנאות, התנשאות וסגירות מחשבתית וחברתית. חלק מאותו מסע נעורים כלל גילוי של אוצרות רוח שהשתמרו יותר אצל החברה החרדית, ולפיכך היה כרוך בהתקרבות אליה. ואכן יש גם דברים חיוביים רבים בחברה הזו שהיה אפשר ללמוד מהם. אך למרבה הצער נראה שיחד איתם נלמדו אצל חלקנו גם חלק מהחוליים הקשים של החברה החרדית, כמו פחד מחשיבה ומריבוי קולות, התנהלות ציבורית שיש בה חוסר ישרות, או פגמים מוסריים בשם השמירה על הדרך והציבור.
מה שמתבקש בעיניי עכשיו הוא לא החזרת הגלגל לאחור, אלא יצירת סינתזה בוגרת בין יסודות ישרים וטובים, ורצון לחיבורים בין היסודות שהניחו דורות ראשונים ובין מטעני הרוח החדשים והעומק הדתי שנבנו בעשורים האחרונים. דווקא מתוך ידע מקיף ומעמיק בתורה וטיפוח הקשר אליה, אפשר ליצור כתפיים רחבות של פסיקה ולהעמיד תורה חיה ותומכת חיים, שיש בה מקום לרצינות בתפיסת ההלכה והתאמצות על קיומה, לצד רגישות וראיית אדם ומציאות, והימנעות מנוקשות ועיוורון לפני האחר, לגוף ולרגש טבעי.
מהמעמקים שנוצרו יכולה לצמוח תורה גדולה שאיננה חוששת מחיפוש מתמיד של עמידה לפני ה', וגם לא מוכנה להתעלם מסוגיות חברתיות, או לשאת חוסר רגישות או אמירות פוגעניות כלפי אנשים כמו בעלי מוגבלויות שונות או להט"בים, אף שאינה מאמצת באופן אוטומטי ונטול ביקורת את העמדות הליברליות הכלליות בנושאים אלה ואחרים. זו עשויה להיות תורה של בקשת אמת וצדק, שאין בה התעלמות וחוסר נכונות לפעול כאשר נשמעות טענות לעוולות או פגיעות מיניות, מחשש לטלטלה "מחלישה", ושמבינה שמאבק בתופעות אלה והיכולת להיטלטל ולתקן הם סימן לחוזק ולא לחולשה.
מאפיין נוסף של הבגרות המתבקשת הוא היכולת להחזיק מורכבות שיש בה גם הבנת החלקיות של המטען שלי – עמוק וגדול ואמיתי ככל שיהיה. ענווה והכרה בגבולותיי עשויים לנבוע דווקא מהעומקים שנוכל למצוא בתורה שנרכשה, כגון תורת הצמצום החסידית, הרעיון של "מלוא כל הארץ כבודו" ו"תכלית הידיעה שלא נדע". ביטחון פנימי במטען שלי מאפשר לוותר על עמדה של מלאות והתנשאות ולראות שכולנו גם חסרים, עגלות מלאות וריקות כאחד, ולקבל גם מהגות, מחשבה ומוסר שמגיעים ממחוזות אחרים.
תורה גדולה שכזו יכולה להכיל ולתת מקום לאפשרויות אחרות להתקיים לצידנו, ובכלל זה חלקים אחרים בחברה הישראלית, עם אמונות, דעות וצרכים אחרים, מבלי להיות מאוים. זהו צורך הכרחי במיוחד נוכח אירועי השנים האחרונות. לא חייבים להסכים, לטשטש את המחלוקת או לשנות את הנעשה במרחב הפנימי של כל אחד, כדי להכיל ולתת מקום לאחר במרחב המשותף של המדינה, מבלי לחשוב שהדבר מבטא פחות מחויבות לתורה ולסמכותה.
התבגרות כזו היא גם הבנה שמעמדות ההנהגה שאליה הגיעו רבים מהציבור הדתי, צריך לראות תמונה רחבה. מי שבשלטון נדרש להנהיג באופן שנותן לחלקים רבים ושונים בחברה הישראלית תחושה שגם להם יש מקום. חברה עם בגרות כזו איננה רואה עצמה כקורבן חלש ואיננה דואגת רק לתקציבים מגזריים, אלא לוקחת אחריות רחבה על החברה כולה, לא על ידי ניסיון כוחני לעצב אותה כולה על פי דרכה, אלא על ידי מתן מקום ואפשרות קיום לחלקים שונים ממנה. זו חברה שנוהגת כמבוגר אחראי, אשר דורש מעצמו עמידה בנורמות של יושרה וענייניות בניהול המדינה והשירות הציבורי, ואחריות לתקציבי ותוכניות רווחה שמאפשרים תיקון וריפוי לנזקקים לכך. היא שואפת להיות שונה ונבדלת מהפוליטיקה ומההתנהלות בעולם החרדי, שמוכנה להעלים עין מנורמות לקויות ומעיוותים מוסריים בשם השמירה על האינטרסים המגזריים.
אכן, כדברי תהלה פרידמן, החלק המרכזי של הציבור הדתי, שהוא הרוב, אבל יותר דומם ופחות מיוצג, נדרש להתרומם ולבחור בחירה שלישית ושונה מהקצוות שהוזכרו בדבריה. צו השעה הוא לייצר הנהגה שמובילה ומייצגת את הבחירה הזו.
