תהלה פרידמן הציגה באופן מצוין את הביקורת הקשה על הייצוג הפוליטי של המגזר הדתי־לאומי, בדמותם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר. היא ביטאה את אי־הנוחות מהשם "הציונות הדתית", ואת תחושת חוסר הבית הפוליטי שחשים רבים.
אני מזדהה עם עמדתה בעניין הביקורת על הברית עם החרדים בעת הזו, כשיש צורך כה קיומי בשותפותם בנשיאת העול; הרצון בממשלה רחבה שתוביל תהליך של ריפוי, גישור ואחדות; והצורך להוביל קו מתון ופרגמטי המתחשב באירופה ובארה"ב במסגרת האפשר. עם זאת, אני מתקשה לקבל את ההכרעה הרביעית שהכותבת מציעה – הצורך בוויתור על המגזריות, עם רמיזות לוויתור על החינוך הנפרד. לכך אני מתנגד.
ראשית, קשה לי לראות את הקשר בין מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, הצורך בגיוס חרדים וממשלת אחדות רחבה, ובין סוגיית החינוך הדתי. האם הישיבות התיכוניות, האולפנות וישיבות ההסדר הן אכן הבעיה המרכזית של ישראל?
שנית ועיקר, החינוך "הנפרד" אינו טובת הנאה מגזרית, אלא ביטוי למחויבות העמוקה שלנו להנחלת עבודת השם, יראת שמיים ונאמנות לתורה לדור הבא. כבר כעת אנו רואים את האתגרים הגדולים בהתמודדות עם החילון הרחב, הסמוי והגלוי, במיוחד בחינוך התיכוני שאינו ישיבתי. במצב כזה, פגיעה נוספת בחינוך הדתי תרחיב את תהליכי החילון. אכן, יש חוגים שבהם דיבור על חילון דומה לדיבור על התבוללות אצל הרפורמים בארה"ב, ומסיבות דומות. עיניי זו טעות קשה. מדובר בסוגיה רצינית וכואבת, שהשיח עליה חלקי ובעייתי.
חוסר ההסכמה הזה, והכעס והאכזבה על כריכת הסוגיות יחד, אינם נקודה שולית בעיניי. זהו ביטוי סמלי לבעיה עמוקה וכואבת – היעדר בית פוליטי עבורנו. גם אם אני מתנגד למפלגת "הציונות הדתית" ואיני מסוגל להצביע לה, מי במפלגות כחול לבן או יש עתיד ידאג לחינוך הדתי־לאומי? מי שם נאמן לתפיסת העולם התורנית של ישיבות הגוש ובנותיה? מסתבר שלא רק שאינם שותפים לתפיסת עולמנו, אלא אף רואים בחינוך הדתי־לאומי בעיה כה חמורה שראוי לכרוך אותה עם הבעיות הגדולות של ישראל. אז אולי כבר עדיפים חברי כנסת חילוניים, שפחות מעורבים רגשית בנושאים אלו?
חִשבו על רבנים כמו הרב תמיר גרנות או הרב בני קלמנזון, שמובילים את "אמנת בראשית" ויוזמות דומות. רבנים הסבורים שעלינו לערוך חשבון נפש ותיקון, מתנגדים לאופן שבו הוּבלה הרפורמה המשפטית, שואפים להוביל תהליכי הקשבה אמיתיים, ורואים צורך קיומי בממשלה רחבה המייצגת את שני חלקי העם. מי מייצג את השקפת עולמנו? סמוטריץ' ובן־גביר אינם מאמינים בכך, אינם מתכוונים להוביל שינוי ואחדות, ואינם מסוגלים לעשות זאת. אך גם במפלגות האחרות אין נציגים נאמנים לתפיסת עולמנו הציונית־דתית־תורנית, ובראשה הנאמנות והאחריות לחינוך הדתי־לאומי.
מצב זה איננו גזרת גורל; נדמה שזהו צירוף מקרים מצער הדורש תיקון. נדרשת הבנה של הבעיה, ונציגות נאמנה. לדוגמה, סיעה בת 2־3 נציגים בתוך מפלגתו של נפתלי בנט או בכחול־לבן, עם דמויות כמו הרב נתנאל אלישיב ואלישיב רייכנר. הלוואי שזה יתממש, בנפשנו הדבר.
