לדברי תהלה פרידמן, מחודשי המלחמה עד כה למדנו שעלינו להיות מדינה יהודית־דמוקרטית־ליברלית. כמה מדהים שהמלחמה לימדה את הכותבת שהיא צדקה לאורך כל הדרך, ושעלינו לאמץ את הדעה שהיא מטיפה לה שנים.
לדעת הכותבת, יש ארבע הכרעות ש"המיינסטרים הציוני־דתי" צריך לקבל כדי להציל את המדינה:
1. האם להמשיך בברית הפוליטית עם החרדים, או לכונן ברית פוליטית עם אחינו לשירות בצה"ל? לפי הכותבת עלינו לפעול בנחישות "ואפילו באגרסיביות להרחבת מעגל המשרתים". אנשים כמוני למדו מהשנה האחרונה שאם אנחנו רוצים לשמור על אחדות העם, כדאי ששינויים גדולים ייעשו בהידברות ובתהליכים ולא באגרסיביות. השנה האחרונה גם לימדה אותי שזה שאני מאוד רוצה שמשהו ישתנה, ואפילו אם יש לכך תמיכה מרוב העם, ואפילו אם פועלים באגרסיביות – לא מבטיח שזה אכן יקרה.
זאת ועוד, כדאי להציב את אותה שאלה גם למחנה הפוליטי הנגדי, שהכותבת משתייכת אליו. הסיבה שיש לחרדים כוח פוליטי כה רב איננה הברית עם הציונות הדתית, אלא החרם שעשו כמעט מחצית מנבחרי העם על מפלגת השלטון ועל העומד בראשה. לולי החרם הזה, כוחם הפוליטי של החרדים, וגם של מפלגות קואליציה אחרות, היה יורד פלאים. האם המפלגות שהכותבת הייתה חברה בכנסת מטעמן מוכנות לשבת באותה קואליציה עם נציגי אחיהם לנשק? מה שראינו בזמן המלחמה הוא שנציגי הציונות הדתית הקיצונית, המשיחית והלא ליברלית, היו מוכנים לוותר כדי ליצור ברית עם מנהיגי המחנה הנגדי, אך אלה התנו את הצטרפותם בגירושם של הדתיים משולחן קבלת ההחלטות ובהשארת החיילים הדתיים בשדה הקרב ללא נציגים פוליטיים בקבינט המלחמה, ואחרי כל זה עוד עזבו בטריקת דלת באמצע המלחמה וללא הסבר.
2. האם לבחור במשיחיות טהרנית או במשיחיות פרגמטית? בשמחת תורה התקיימו במדויק תחזיותיהם של המשיחים הטהרנים: אלה שהזהירו את עם ישראל מפני הבריחה והגירוש מגוש קטיף, אלה שהזהירו אותנו מפני רצחנותם של שכנינו הערבים, ואלה שהזהירו אותנו מפני כל מיני יוזמות שלום ושכנות טובה. באמצעות הקמת המדינה, המשיחיים הפרגמטיים קנו בזכות את התביעה שנקשיב להם ונתחשב בדעתם. אך מצד שני, לאחר התפוצצותה של כל יוזמה מדינית ובריחה מחבלי מולדת בשלושים השנים האחרונות, גם המשיחיים הטהרנים קנו את אותה זכות. אז במחילה, התביעה להכריע רק כצד אחד ולא למצוא תמהיל של שני הצדדים, איננה ראויה.
3. מהו יחסנו למערב? על אף הטרלול הפרוגרסיבי, שאותו הכותבת מסכימה שעלינו לדחות, היא עדיין סבורה שעלינו להיפתח להשפעות מהמערב ולא ללכת "להסתגרות ודחיית כל מה שהומניסטי ומערבי". כאן אני כמעט מוכן לקבל את עמדתה של המחברת. רק דבר אחד חסר לי: שאותה הכרעה תתקבל גם על ידי המחנה הפוליטי שממנו היא מגיעה. ברגע שהמחנה הנגדי יכריע גם הוא בעד ליברליות קלאסית ודחיית הווק, הפרוגרסיביות, המלחמה בשפה העברית ודומיהם, אני מאמין שהדרך לגשר על הפערים בין המחנות תהיה פשוטה.
4. ההכרעה הרביעית היא נגד תקציבים מגזריים. אני בעד, בתנאי שזה יכלול גם תקציבים פסאודו־מגזריים כמו תקציבים לתנועות נוער, מוסדות תרבות וספורט, ותקשורת "ציבורית", שרק מגזרים מסוימים באוכלוסייה נהנים מהם. רבים טוענים שבסופו של יום, מי שיצא הכי נפסד ממהלך כזה הוא הציבור הדתי. ייתכן שהם צודקים, ואף על פי כן, אם הציבור הדתי־לאומי וציבורים אחרים יתרגלו לשלם עבור אורחות חייהם, אני מאמין שכחברה נצא כולנו מורווחים.
