אני מבקשת להודות למגיבים הנכבדים על הירתמותם לדיון ענייני וחשוב. בתגובות עלו נושאים רבים, שלא אוכל להתייחס אליהם במסגרת קצרה זו. עם זאת, התגובות הבהירו לי כי לפחות ביחס לשתי נקודות חשובות, דבריי הובנו באופן שונה מכוונתי. לפיכך אני מבקשת להשתמש ב"זכות התגובה", על מנת לנסות להבהיר את כוונתי:
כשהצעתי לבחון את היכולת להפוך "ממגזר לעם", לא התכוונתי לערער על עצם קיומו של חינוך ממלכתי־דתי. גדלתי ואני מגדלת את ילדיי בחינוך זה, מתוך בחירה אוהבת. גם בגלל עולם הערכים והתורה הציוני־דתי שאני מאמינה בו, ואף גאה מאד בפירותיו־בוגריו ובתרומתם לעם ולמדינה, וגם, בפשטות, משום שאני מבקשת מערכת חינוך ש"המובן מאליו" שלה הוא הנאמנות לתורה ומצוות.
לא שם אני רואה את מחירי המגזריות. אני רואה אותה ביישובים הסגורים ובוועדות הקבלה; בעיסוק האינטנסיבי במיונים, תיוגים וסימונים של אנחנו והם, בפנים ובחוץ; ובעיקר בשימוש בכוח פוליטי לטובת תקצוב עודף לחינוך של "הילדים שלנו", ולטובת פריווילגיות וחלוקה לא הוגנת. כך למשל בנושא דחיית השירות הצבאי: לא הוגן ולא מוצדק שכל ילד בוגר חינוך ממלכתי־דתי יכול לדחות שירות, בעוד שרק אחד מעשרה ילדים בוגרי החינוך הממלכתי אשר מעוניין ללכת למכינה או לשנת שירות יכול לעשות זאת. לא הוגן לגייס באמצע שנת מלחמה את ילדי המכינות והש"ש החילונים בשל צורכי הצבא, בעוד הדתיים מוגנים באמצעות הסדר תורתו אומנותו.
בעבר, כאשר הציבור הציוני־דתי היה קטן וחלש, היה צורך במפלגה שתדאג ל"ילדים שלנו" ול"מוסדות שלנו". כיום, אני סבורה, כולם צריכים לדאוג לחלוקה ולמערכת הוגנת עבור כולם. כך גם בעולם המינויים. חיוני שבעולם הרבנות המדינתית ישרתו רבנים יוצאי צבא, מעורבים עם הבריות, בעלי השכלה ומבט רחב ובעיקר בעלי אחריות לעם ישראל כולו. השיוך המגזרי בהקשר הזה איננו רלוונטי בעיניי, ובוודאי שאינו אוטומטי. השימוש בכוח הפוליטי כדי לדאוג לפריווילגיות מגזריות ולמינויי אנ"ש באשר הם אנ"ש, הוא העומד בניגוד למנהיגות כלל־ישראלית ולטעמי צריך לחלוף מהעולם.
הנקודה השנייה שאני מבקשת להבהיר מתייחסת לטענה כאילו מטרת דבריי הייתה לקרוא למיינסטרים הדתי־לאומי לבחור באופציה הדתית־ליברלית על פני האופציה החרדית־לאומית. גם כאן, לא זו הייתה כוונתי. יש סוגיות רבות שמתקיימת לגביהן מחלוקת פנים־דתית, ושעמדותיו של הזרם הדתי־ליברלי בנוגע אליהן מובחנות מן העמדות של שתי הקבוצות האחרות (הרוב הדומם והחרד"לות). כך בנוגע למקומן של נשים, היחס לפרט, היחס ללא יהודים, היחס לזרמים לא־אורתודוקסיים, מעמד הרבנות, יחסי יהדות ומדינה ועוד. אלה כולן סוגיות חשובות שאני עוסקת בהן לא מעט בחיי, בחלקן אני מחזיקה בעמדות ליברליות ובחלקן לא. אני ודאי לא מזדהה (כפי שהואשמתי בתגובות) עם ראיית היהדות כשייכת לנחלת הפרט, או עם אדישות לעוצמת זהותה היהודית של המדינה.
עם זאת, במאמרי לא התייחסתי כלל לסוגיות הללו. בשלוש מתוך ארבע ההכרעות הנדרשות שמניתי, התייחסתי לסוגיות המשפיעות על עצם יכולתה של מדינת ישראל להמשיך ולהתקיים, ובנוגע אליהן קראתי למיינסטרים הציוני־דתי לקבל הכרעה שונה מההכרעה של החרדיות הלאומית, המעצבת כיום את מפלגת "הציונות הדתית".
אין שום צורך להיות ליברל כדי להבין שגיוס חרדים הוא צורך אקוטי שבלעדיו לא נוכל להגן על עצמנו, ושנדרשת ברית פוליטית ציונית כדי לקדמו. אין שום צורך להיות ליברל כדי להבין שמשיחיות נטולת פרגמטיזם מסכנת את המפעל הציוני. ולא חייבים להיות ליברל כדי להבין שעוצמה כלכלית היא תנאי שבלעדיו אין לנו קיום בטוח במרחב שלנו, ושזו אינה אפשרית בלי חופש ביטוי ומחקר, מדע והשכלה, וברית עם מדינות המערב. לא רק דתי ליברל יכול להסכים שעלינו להתמודד כאן ועכשיו עם כמה מהאתגרים הקיומיים שבלעדיהם לא נוכל להמשיך, ושאיננו יכולים להסתפק בשינויים איטיים שייקחו דורות ארוכים ושלמדינת ישראל פשוט אין את הזמן והיכולת להמתין להם.
במאמרי לא באתי לעשות נפשות לעמדה הדתית הליברלית. באתי לבקש על עמי ומדינתי מפני מגמות שלהבנתי ואמונתי מעמידות אותם בסכנה של ממש.
