בילדותי קראנו וגם ראינו את סדרת "בית קטן בערבה" המתארת את חיי החלוצים ההולכים וכובשים את מערב ארצות הברית ביזע, בדם ובנחישות.
ביום שלישי נזכרתי בסדרה כשהשתתפתי עם רבנים נוספים בסיור בחוות ממזרח לאלון מורה ולשילה. עברנו בין החוות וראינו את המשפחות הנאחזות בהן, נועצות יתד באדמה חשופה, מפנות ומסקלות שטחי שדה, רועות כבשים ופרות – והכול בבדידות. החוות נמצאות רחוק יחסית מיתר היישובים (לא מרחקים כמו בארה"ב, בכל זאת), והמתיישבים חווים קשיים ואתגרים כלכליים, ביטחוניים, חוקיים, טבעיים ודתיים. אני חושב (אולי כתירוץ לעצמי) שיש צורך באופי מסוים מאוד כדי ללכת במסלול הזה, וגם במוכנות למסירות נפש עצומה לטובת עם ישראל. המשפחות היושבות בחוות ראויות להערצה ולתמיכה מסיבית. החוות מחזירות לחיים את הציונות והחלוציות, ומשנות את כיוון החץ הציוני והמדיני קדימה, אחרי ששנים רבות הוא היה בנסיגה.
לקראת סוף הסיור עברנו על פני חוות "מלאכי השלום" (שהוסדרה כיישוב ממש לאחרונה). סקאלי, שברכבו נסעתי, ציין שכבר גרות בה 20 משפחות. התפעלתי מאוד, מפני שכאשר ארגון רבני ורבניות בית הלל ביקר בה לפני שנתיים, היו שתי משפחות בלבד. "מה אתה רוצה?" אמר סקאלי, "עברו כבר מאה שבועות מאז".
החוות הן השלב ה"בורגני" יותר של ההיאחזות בשטחי C. הן נעשות בתיאום מסוים עם הצבא, בתמיכה מסוימת של המועצות האזוריות ושל אמנה, ולא מתעמתים בהן (ככלל) עם הוראות פינוי של המפקדים. בשלב הראשוני של חווה אופיינית יש משפחה צעירה וכמה נערים, והם חולקים מטלות של הקמת השטח והכשרתו, רעיית מקנה, שמירה ועוד. ישנם חלוצים סדרתיים שמקימים חוות, וכשהן מגיעות למצב שיש בהן חשמל ומים – הם מעבירים אותן למשפחה חדשה ועוברים הלאה. לעומת החוות, בגבעות יש בדרך כלל נערים בלבד, אין תיאום או שיח לא עם הצבא ולא עם גופים אזרחיים, ובדרך כלל יש התנגדות לפינויים ולפעמים גם פעולות יזומות בצירים או בכפרים (בדרכי לירושלים אחרי הסיור נחסמתי על ידי נערים בצומת בית אל). על אופיים של הנערים ומעשיהם בחוות אכתוב בהמשך. פעמים רבות המשפחות בחווה ממשיכות גם בעיסוקים קודמים שלהם, כמו למשל הוראה, הייטק, ועוד – לפעמים במשרה חלקית.
את הסיור הוביל הרב דוד בנימין, שבין שלל עיסוקיו הוא גם פוסק הלכה ומעביר שיעורים בחוות ובגבעות. יש לו ידע תורני מעמיק (כולל כושר לדיינות) והוא למד פסיקה למעשה אצל גדולי הרבנים (ובפרט אביו, הרב גדעון בנימין, רב נוף איילון וראש כולל ההלכה בישיבת שעלבים). הרב דוד חלק איתנו קצת מחוויות הפסיקה שלו (בכל זאת, סיור לרבנים). הוא עונה על שאלות ייחודיות בכל חלקי השולחן ערוך וגם מעבר להם, מאחר והחוות מתנהלות במציאות שכמותה לא התרחשה מאז ומעולם, ובוודאי לא בפני ההלכה הסדורה. הפסיקה הזאת מצריכה הבנה עמוקה של המציאות (שיש לו מפני שהוא גר בחוות ומסתובב בין כולן), כוח ואומץ של פסיקה, ויכולת הסברה ושכנוע. חלוצי החוות, מתוך קשי עורפם במובן הטוב, הם קליינטים קשוחים לפסקי הלכה. נדמה לי שהרב דוד אוחז באחד ממוקדי הפסיקה החשובים והמאתגרים היותר כיום. הרב דוד גם ציין שיש לו הכרח לחזות מראש מצבים ובעיות הלכתיות שעשויים לקרות, ולהתכונן להם. זהו אתגר שקרוב מאד לליבי והוא מצריך מבט כולל ומקיף וכוח דמיון חזק.
אחוזי גיוס גבוהים
בכל חווה ישנם לפחות שלושה נערים המסייעים בעבודה. באופן כללי נערי החוות ונערי הגבעות הם נערים דתיים שנפלטו ממערכת החינוך, בדרך כלל מפני שקשה להם לשבת בכיתה יום שלם וגם לא חלק ממנו. החוות הן מוצא מופלא עבורם: הם תורמים ועושים עבודה חשובה להפליא, נדרשים למשמעת ולמחויבות – וגם נותנים אותה, ובונים לעצמם אופי ויכולות שגם מתאימים לאופיים. המשפחות בחוות השונות משמשות גם כמודל חינוכי, ודואגות (ביחד עם מעטפת חיצונית) ללמד אותם מקצועות שונים, תורה והלכה. במקרים רבים ומתרבים הנערים בחוות מצליחים גם להשלים בגרות אקסטרנית, ויש ביניהם אחוזי גיוס גבוהים מאד. תופעת נוער הגבעות מתקיימת כבר יותר מעשרים שנה, ואנו כבר יכולים לראות שהנערים שגדלו עם תמיכה והכוונה המתאימות להם הופכים בעצמם לבעלי חוות, לבעלי מלאכה מצטיינים, למורים ורבנים (וגם ח"כ אחד כבר יש). המודל החלוצי החקלאי שנבנה בחוות הוא פתרון מצוין לבעיה קשה, שיכלה להכביד ולהזיק לנערים, למשפחותיהם ולסביבתם. מעניין היה לשמוע את הרבנים שואלים בפליאה למה בעלי החוות לא עושים כל שביכולתם כדי להחזיר את הנערים לישיבות התיכוניות שלהם, והבנת המצב החדשה עבורם יכולה להועיל מאד בהמשך.
שאלת החוות היא במידה רבה שאלה פוליטית. התפקיד המוצהר של החוות הוא להיאחז בשטחי C המצויים מחוץ ליישובים. יש חשיבות רבה לכך אל מול ניסיונות של הרשות הפלשתינאית, בשיתוף האיחוד האירופי, לפלוש אליהם. בעוד שהיישובים הגדולים מוכלים בתוך גדרותיהם ותופסים שטח מוגבל, החוות מחזיקות בשטח מרעה ובשטחי שלחין, ואוחזות בחלקי קרקע נרחבים. כך, בעוד שהישובים ביו"ש תופסים רק אחוז אחד משטחי C על ידי חצי מיליון תושביהם, יותר מ70 חוות הפזורות בשטח תופסות עשרות אחוזים מהשטח על ידי כאלף אנשים בלבד. החוות גם ממוקמות לפי צורכי ההיאחזות. דומה שגם הצבא מבין את הצורך הזה, וגם הממשלה, וכך אושרו כמה חוות כיישובים חדשים. המהלך עדיין נעשה לפעמים בקריצה ובהעלמת עין, ולא תמיד באופן רשמי. כתוצאה מזה הרבה מאד תלוי בזהות המפקדים בשטח, וכך נוצרה נסיגה גדולה בימי האלוף יהודה פוקס שלא הזדהה כלל עם חשיבות הנושא. בחוות ברוב המקרים כוח השמירה מצומצם מאוד. למרות זאת נראה שככלל הערבים הסובבים אותן מעדיפים לשמור מרחק, וכך משתפרת השגת המטרה ומתרחבים השטחים התפוסים על ידי החוואים.
לאחרונה מתרחש תהליך של התאגדות של החוות. עדיין אין זו תנועה חזקה עם כוח והשפעה כלפי פנים וחוץ כמו התנועות הקיבוציות, אך למרות זאת בהתאגדות של החוות יש כוח. הן יכולות להשיג יתרונות לגודל באספקת מוצרים שונים, ובאופן מעניין יש גם שיתוף פעולה בנושא כיבוי אש. דרי החוות התמקצעו מאד בכיבוי אש בשטחים פתוחים ויש בידם להועיל גם אחד לשני וגם ליישובים מסביבם בכיבוי שרפות והצתות הקיץ.
מדינת ישראל עוד לא החליטה מה היא רוצה לעשות בשטחי יהודה ושומרון. ייתכן שההחלטה גדולה עלינו, וייתכן שיש בחוסר ההחלטה הזה חוכמה מסוימת. למרות זאת, כל עוד מוחזקים שטחי C בידי המדינה – אם כמטבע להסכמים עתידיים ואם כשטח להתרחבות וריבונות – אנחנו חייבים להחזיק את השטחים הללו, ולא להפקיר אותם.
