פעמיים בתוך שבוע, ביום ראשון וביום רביעי, איבדו שופטי בית המשפט העליון את השליטה על המתרחש באולמם. בפעם הראשונה היה זה בסיום הדיון הקצר בעתירת הרשות הפלסטינית נגד החוק המחייב אותה לפצות נפגעי טרור ומאפשר למדינה לעקל לצורך כך את כספי המיסים שהיא גובה למענה. בפעם השנייה היה זה בעיצומו של הדיון בעתירת האגודה לזכויות האזרח נגד החזקת מחבלים כלואים במתקן שדה־תימן.
לשני הדיונים הגיעו עשרות בני משפחות חטופים, נפגעי טרור ופעילי ימין, שהחליטו כי לא ייתכן שקולם של הנרצחים, החטופים ובני המשפחות לא יישמע בדיון כזה באוזני השופטים. עשרות האזרחים שהגיעו לאולם בית המשפט מאסו בסטריליות המזויפת, בנימוס המשפטני הקר שמעניק לדיונים בסוגיות הכואבות ארומה כמו־אקדמית. הם ביקשו לקרוע את מעטה הצביעות בדיבור על "כלואים" בשעה שמדובר במחבלים שחלקם היו שותפים לזוועות הנוראות ביותר.
את האות לפתיחת המהומה ביום רביעי נתנה אישה שהתקשתה לשאת את תלונותיו של עו"ד עודד פלר, שייצג בדיון את האגודה לזכויות האזרח, על כך שהמחבלים מוחזקים ב"מכלאות", כהגדרתו. "מישהו שלח לבדוק היכן מוחזקים החטופים שלנו? מדינת חלם", היא זעקה, והאזרחים שסביבה החלו לקרוא "בושה, בושה, בושה". השופט עוזי פוגלמן ניסה להרגיע את הרוחות וביקש ממי שלא מסוגל לשבת בשקט לצאת מהאולם, אך ניסיונותיו רק הכעיסו יותר את המוחים. הם החלו לקרוא "הריבון הוא העם, הריבון הוא העם", עד שפוגלמן נאלץ להפסיק את הדיון, ועזב את האולם עם חבריו השופטים למשך דקות ארוכות.
בשובו לאולם הוא נזף במוחים. "אנחנו מחדשים את הדיון. מה שראינו עכשיו היה ניסיון למנוע דיון שיפוטי בבית משפט. אנחנו מאוד מכבדים את זכות ההפגנה של כל אדם במדינת ישראל, אבל זה לא יכול להיעשות באולם בית המשפט – בוודאי לא בצורה שמסכלת את ניהול הדיון", קבע ממלא מקום הנשיא, לכאורה בצדק. בית משפט לא אמור להתנהל כמו כיכר העיר, על רקע צעקות "בושה, בושה". אך כל זה נכון בהנחה שהוא באמת מתמקד בתפקידו בתוך החברה הדמוקרטית: שפיטה.
עיקרון פומביות הדיון מאפשר לכל אזרח להיות נוכח בכל דיון משפטי, אלא אם הדבר נאסר במפורש בחוק. אזרחים רבים נוהגים לנצל את הזכות הזו. אך לאולמות בג"ץ הגיעו בעבר בעיקר מי שהיה להם עניין ישיר בעתירה, או מי שבאו לתמוך בעותרים. כמעט לא ראינו שם מוחים שמבקשים להביע התנגדות לעיסוקו של בית המשפט בעתירות מסוימות.
אין ספק שלמלחמה יש חלק גדול בתופעה. העצבים של הציבור חשופים, והוא לא מוכן לעבור בשתיקה גם על דברים שהשלים איתם בעבר בחריקת שן.
אך המלחמה היא רק חלק מהסיפור. חלקו האחר קשור בקריסת הרפורמה המשפטית, ובייאושו של הציבור מהאפשרות להשפיע על מערכת המשפט באמצעים פוליטיים. אחרי שרבים בציבור הבינו שמערכת המשפט מבוצרת במגדל השן ומסרבת בתוקף להסכין לכל השפעה של העם באמצעות נבחריו, הם מסרבים כעת להשלים עם השיח החד־צדדי של השופטים עם הציבור – כשרק השופטים מדברים והציבור מקשיב. עכשיו הם דורשים שהשופטים גם יאזינו. כאשר השופטים מסרבים, הם משמיעים את דברם על אפם ועל חמתם, גם אם יש בכך הפרה של הסדר המשפטי המקודש. אולי, רק אולי, אם השופטים יבחרו בפעם הבאה לא לעצור את הדיון ולהימלט ללשכותיהם אלא להישאר באולם ולהקשיב, הם יבינו שהתנהלותם פוגעת קודם כול במערכת המשפט ובאמון הציבור בה.
