לפני כחודש וחצי הקדשתי את הטור להפסדו של ג'מאל באומן, חבר הקונגרס האנטי־ישראלי מהמפלגה הדמוקרטית, בבחירות המקדימות של המחוז ה־16 בניו־יורק. כתבתי אז: "העיניים מופנות עכשיו למחוז מספר 1 במדינת מיזורי. נציגת המחוז בבית הנבחרים היא חברת ה'סקוואד' קורי בוש, שגם היא כמו חבריה וחברותיה לקבוצה הקיצונית פקפקו באונס שביצעו מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר והתבטאויותיה נגד ישראל הן על גבול האנטישמיות… זו הזדמנות פז להדיח אחת מחברות הקבוצה הקיצונית הזו במפלגה הדמוקרטית, בתקווה להתפוררותה מבפנים בעקבות הכישלונות ההולכים ומתרבים".
השבוע בוש אכן הודחה, ובבחירות הכלליות במחוז 1 במיזורי יתמודד נציג המיינסטרים הדמוקרטי, התומך בישראל, גם אם לא באופן נחרץ ואקטיבי כפי שאנו רגילים לראות מהצד הרפובליקני. אבל השבוע אירע משהו נוסף במפלגה הדמוקרטית: קמלה האריס בחרה את טים וולז, מושל מינסוטה, לסגנה המיועד. וולז הוא אמריקני טיפוסי וחביב, איש המשמר הלאומי במשך רבע מאה, שהיה גם מורה נערץ ומאמן פוטבול. דעותיו כלפי ישראל שייכות למיינסטרים המפלגתי, עם נטייה שמאלה שבאה לידי ביטוי ביחסים חמים, קצת חמים מדי, עם חברת מפלגתו ובת מדינתו חברת הקונגרס האנטישמית אילהן עומאר. וולז הורה להוריד את הדגלים במינסוטה לחצי התורן בעקבות טבח שבעה באוקטובר, אבל גם מיהר לקרוא להפסקת אש, וטען בלי שום ביסוס שרוב הפלסטינים אינם תומכים בחמאס.
העניין הוא לא וולז, איתו ישראל יכולה להסתדר. העניין הוא האיש שלא נבחר לתפקיד הרם – מושל פנסילבניה, ג'וש שפירו. מדובר ביהודי גאה, תומך ישראל מובהק, שלפי רוב מוחלט של הפרשנים והמומחים היה האדם המתאים לכהן כסגנה של האריס. הכריזמה שלו, הפנייה שלו לאנשי המרכז, ובעיקר – היותו איש פנסילבניה.
המדינה הזאת, שכינויה "מדינת אבן הראשה", היא בלי שום ספק אבן הראשה של בחירות 2024 בארה"ב. כידוע, בשיטת "המנצח לוקח הכול" בבחירות האמריקניות, כל האלקטורים של כל מדינה הולכים למי שניצח באותה המדינה, גם אם מדובר בניצחון של קול אחד בלבד. המדינות המתנדנדות יכריעו את הבחירות. 93 אלקטורים יש בכל שבע המדינות המתנדנדות יחד, ופנסילבניה אוחזת ב־19 מהם – המספר הגבוה ביותר. אחריה נמצאת ג'ורג'יה עם 16 אלקטורים.
לפי הסקרים בקרב המדינות המתנדנדות יש כאלה שנוטות היום לרפובליקנים – נבדה, אריזונה, צפון קרוליינה וג'ורג'יה; ויש כאלה שנוטות לדמוקרטים – ויסקונסין ומישיגן. פנסילבניה נמצאת כרגע בתיקו כמעט מוחלט, ורבים הסיכויים שהיא תכריע במרוץ לנשיאות. מי שינצח בפנסילבניה כנראה ישב בבית הלבן.
בהערת אגב כדאי לציין שעד לא מזמן, עשור וחצי נניח, התשובה לשאלה מי ישב בבית הלבן הוכרעה באוהיו ובפלורידה – שתי מדינות שהפכו לאדומות מובהקות. נדמה לנו שאמריקה קופאת על שמריה, אבל היא למעשה דמוקרטיה תוססת ודינמית, לעיתים בלתי צפויה.
שפירו היה יכול להטות את הכף לטובת האריס בפנסילבניה אילו הייתה בוחרת בו למועמד הדמוקרטים לסגן הנשיא. בתיקו הסטטיסטי המסתמן בפנסילבניה, גם כמה אלפי קולות יכולים לשנות את התמונה כולה, ואין ספק שהאריס רק הייתה מרוויחה קולות פנסילבניים בהחלטה כזאת. אבל היא החליטה ללכת על סגן ממדינה כחולה גם כך, מינסוטה. למה? זאת בדיוק הבעיה. לאחר הבחירה החלו השופרות הדמוקרטיים להגן על ההחלטה ולהכשירה בק"ן טעמים, אבל המציאות היא שהאריס והממסד הדמוקרטי נכנעו למסע ציד בזוי של הפלג הפרוגרסיבי־רדיקלי במפלגה הדמוקרטית נגד שפירו, שהיו בו אלמנטים אנטישמיים. מי שמקפיד לקרוא את ניתוחי ארה"ב במקור ראשון כבר יודע מזמן: האנטישמיות בשמאל האמריקני אולי עטופה בסוכר, אבל היא מסוכנת ומטרידה הרבה יותר מהאנטישמיות בקצה הימין, מסיבה פשוטה: בימין מדובר בחבורה מטורללת ומנודה; בשמאל זוהי חבורה שחודרת לממסד ומשנה בו סדרי עולם, ראו אי־מינוי שפירו השבוע.
בשבוע אחד קיבלנו הדגמה לדילמת "האוהל הגדול" של המפלגה הדמוקרטית. בניגוד לרפובליקנים – שם הבייס הוא בעיקר נוצרים לבנים, ורק בשנים האחרונות מתחילים לפנות ברצינות להיספנים, לשחורים וגם ליהודים – הדמוקרטים כבר כמעט מאה שנה מנסים להכיל את כל השאר. קבוצות המיעוט הללו נלחמות זו בזו, וגם מדינת ישראל נכנסת לזירה, בעל כורחה. וכשממש באותה היממה קורי בוש מודחת בידי בוחרי המפלגה במיזורי, והאריס בוחרת את וולז במקום את שפירו, צריך להבין את המצב ולהביט בו נכוחה.
הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות עכשיו הוא שבירת כלים בין יהודי אמריקה אוהבי ישראל למפלגה הדמוקרטית. יש כעס מובן, ותחושה שהרעים ניצחו הפעם, אבל האמת מורכבת יותר, ונמצאת בין השאר במחוז ה־1 של מיזורי. אסור שישראל תהפוך לנושא של מפלגה אחת. חייבים לחרוק שיניים, ולפעול מתוך המפלגה הדמוקרטית כדי לחזק שם את הקולות שתומכים בישראל ובמאבקה הצודק בטרור. זה לא הולך ונעשה קל, אבל זה בוודאי הולך ונעשה חשוב יותר ויותר.
אם קמלה האריס תפסיד את הנשיאות בגלל פנסילבניה, המינוי של וולז במקום שפירו ירדוף אותה. זה יכול להיות שיעור לא רע במגבלות הכוח של האגף הרדיקלי במפלגה. שפירו עצמו – בנאומו השבוע, שפתח את העצרת הראשונה של הנשיאה וסגנה הטרי בפילדלפיה – הלך יפה בין הטיפות כשהביע נאמנות מוחלטת להאריס גם אחרי שלא בחרה בו, אבל גם דיבר באופן נחרץ על מורשתו היהודית והכריז כי הוא גאה בה מאוד. האם יהודֵי המתנדנדות הבינו את הרמז? בעוד קצת פחות משלושה חודשים נדע.
