המילים הללו עולות על הדף מתוך שאיפה יומרנית־משהו, בייחוד בימים אלה: לצלוח את תשעה באב הזה מתוך שמחה מסוימת, ואולי אפילו מתוך שמחה ישראלית מסוימת.
יש רעיון חסידי משעשע במקצת שמהלך עליי קסם בתקופה הזו, ושאפשר למצוא אותו בכמה ספרים ובכמה נוסחים, ולפיו האמירה המפורסמת כל כך ממסכת תענית "משנכנס אב ממעטין בשמחה", היא למעשה טענה לגבי כוחה של השמחה למעט את הקושי הידוע של חודש אב, כלומר "משנכנס אב ממעטין את צערו בעזרת השמחה".
זו אולי שאיפה שנדמית הפוכה לגמרי לדיני האבלות שמלווים את המסע היהודי באב כבר אלפי שנים, אבל השאיפה הזאת טמונה בעומק הצירוף "מנחם־אב". מנחם, שמו האגדי של המשיח, מוצב לפני האב המוכר והמועד לפורענות, ובמילים אחרות, הנחמה קודמת לחורבן הישן והרע. בכל פעם שיהודי חתם את כתביו בציון התאריך "מנחם־אב" הוא למעשה העתיק את רגע הולדת המשיח, שלפי האגדה הפציע בעולמנו רק כשכבר האדימו השמיים וערב החל יורד על ירושלים החרבה, אל ההתחלה, אל ראשית המבט על הזמן.
ויש כאן לאמיתו של דבר תעוזה אדירה, שעתיד לגלות מי שיפשפש במרתפי ארכיונים בניו־יורק ובפריז: באירופה של המאה ה־16 השתמשו היהודים בכינוי "מנחם" בלבד לתיאור החודש שאנו מצויים בו. זו הייתה למשל לשונו של דוד קרקו מנאפולי, שכתב בשנים שחרב גירוש הייתה מונפת תדיר מעל יהודי העיר, והם אף נדרשו לענוד טלאי. הוא היה מוכן לדבר נחמה צרופה, בהיפוך גמור לנטייה האנושית לראות את העיתים כתהום אפלה, שהאנושי בכלל והיהודי בפרט נופלים בה בלי הפסק.
ועדיין, השנה הזאת היא שנה שהניסיון לדבר בה נחמה הוא ניסיון קשה במיוחד, הקשה בתולדותינו. זעקת "איכה" שזעקנו בשוך היום השביעי של אוקטובר הייתה בניגון המדויק של כל אותן "איכות" יהודיות שהיו מעולם: ממשה רבנו התוהה איך יוכל לשאת את משאו של עם הנוטה לריב ולמדון (נטייה שלא שככה), דרך האיכה של הנביא ישעיהו על עיר נאמנה שנמלאה שרים סוררים ועד לזעקת המגילה על הבדידות והאלמנות. כל אלו התחרזו לחרדתנו עם זעקת העוטף וקינת בארי, כאילו אין ביניהן מבדיל. לא לשווא רבים אמרו לי שהם שוקלים לצום דווקא השנה מקץ שנים רבות שלא ציינו את יום החורבן.
אבל בעיניי, דווקא התחזקות התודעה היהודית ההיסטורית בשנה המרה הזאת אמורה להובילנו אל פתח של תקווה. ישראלי שמעמיד את עצמו על הרצף היהודי הארוך מאוד של אסונות וחורבנות יכול מתוך כך לערוך גם השוואה בין התקופות ובין הזמנים, ומתוך ההשוואה הזאת להזכיר לעצמו שהוא, ובכן, ישראלי. יש לו ריבונות בארצו, חבולה ככל שתהא. על זה הלא קוננו יהודים בכל הדורות ביום התשיעי של אב, על החרפה של מי שיש לו באמתחתו רק קינות להתחמש בהן אל מול המאורעות.
דווקא עתה יש לזכור: בית המקדש היה סמל חשוב מאוד, אבל רק סמל, וגם העיסוק ההגותי במצבה של השכינה או במצבה של הנשמה היהודית סבב סביב הנקודה הממשית שיש לה מילה אחת – גלות. על זה זעקנו "אוי מה היה לנו". איננו בגלות עוד, גם אם ריבונתנו לעיתים רעועה. אל לנו לתת להרגל להבליט את רגעי השפל מחד ולתורות שמבקשות להפוך את הגלות למעין מאורע רוחני שנמשך לעד מאידך, להשכיחנו זאת.
ומכאן אפשר למצוא גם את פתח התקווה של השנה הזו, בדמותם של מי שבעצם היום האפל ומאז היום האפל קמו באחת לנסות לתקן את הקרעים שנפערו בריבונותנו. נשים וגברים, חיילים ואזרחים, נשאו את נשקם או את דעתם או את ממונם או את לשונם לחזית הקיום היהודי. הקו הזה נמתח מאביחיל ראובן שרץ עשרות קילומטרים אל הגבול בפרוץ המתקפה ועד הרב דוד לייבל שמחרף את נפשו מול הממסד החרדי כדי למצוא פתרון של אמת לשאלת הגיוס.
ערב שבת אחד דחק האר"י בתלמידיו הצפתיים לבוא עמו ולעשות את השבת בירושלים, מסופר בספר שבחי האר"י. התלמידים היססו, ולדברי האר"י עצמו בסיפור, היסוסם הוא שמנע מן הגאולה לבוא לעולם. לוּ היו מוכנים לעלות לירושלים בלא מחשבה שנייה על נוחות ונעימות, הייתה ההזדמנות היקרה מפז מתממשת – אך היא אבדה לבלי שוב. בשנה החולפת נתקלתי פעם אחר פעם במי שבלא בדל היסוס ירדו דרומה או עלו צפונה, מפני שהריבונות הזו שלנו בנפשם.
נכון, יש אינספור סיבות לפסימיות בנקודה הזו של הסיפור הישראלי: הריב והמדון עודם כאן, השסעים לא קרובים לאיחוי והקץ לנשק לא מצוי בשום אופק שניתן לראותו מהרי כנען. כמו שכתב פעם עגנון: "באה צרה מידי הגויים, באים יהודים להכפיל את הצרה".
ואף על פי כן, מי שעיניו פקוחות יזהה בחברה הישראלית אינספור כוחות נפלאים שחשים בעומק צרתה ומוכנים בכל עת וללא היסוס כלל לעלות למענה לירושלים.
נדב הלפרין הוא משורר ומגיש התוכנית אש זרה בכאן תרבות
