מבין סיפורי הגבורה משמחת תורה 7.10, הראשון שנצרב בתודעתי היה זה של ענר שפירא. ירושלמי, חייל עורב נח"ל בחופשה, שנקלע למיגונית ברעים, וניצב בפתחה חמוש בשבר בקבוק כדי להגן על שאר הצעירים המסתתרים בה. כשהגיעו המחבלים והשליכו רימונים לתוך המיגונית, ענר תפס בידיו את הרימונים בזה אחר זה והשליך אותם בחזרה החוצה אל המרצחים. כך הצליח עם שבעה רימונים. השמיני התפוצץ בידיו והרג אותו. בשלב זה נכנסו המחבלים למיגונית וטבחו בצעירים.
בדמיוני, סיפורו של ענר הי"ד התלכד עם אגדה על ימי המצור הבבלי על ירושלים: "…והיה שם גבור אחד ושמו אבוקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל, וגרם העוון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת. באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים". (ילקוט שמעוני, איכה, תתרט)
בחודש הבא עתיד לצאת בצרפת ספר קומיקס (הוצאת DELCOURT), ובו 12 סיפורי גבורה אזרחית מה7/10, כתובים ומצוירים על ידי 12 יוצרים ישראלים. את סיפורו של ענר כתבתי וציירתי אני, ובחרתי לצייר אותו בהשראת האגדה הזו.
עשרים שנים קודם לכן, ציירתי את הקטע הזה מן האגדה כעמוד הקומיקס המסיים של ספרי "נגיד ש… בבא בתנ"ך" (מודן 2005). בספר זה ביטאתי זוויות הסתכלות שלי על סיפורים תנ"כיים, ובחרתי לסיים אותו דווקא בגיבור מן האגדה, ולא כזה שמופיע בתנ"ך עצמו, כי התבקעותו של אבוקא סימלה בעיני את המעבר בין התרבויות היהודיות השונות. התבקעותו של היהודי התנ"כי אִפשרה את לידתו של היהודי התלמודי.
החיבור האסוציאטיבי בין ענר לאבוקא מגיע לא רק מהדמיון שבפעולות הגבורה שלהם, אלא גם בשמותיהם – הקשר שבין הנר לאבוקה. להבנתי, אבוקה נהרג כי חטא בהיבריס. בגבורתו של ענר עצמו לא מצאתי שום זחיחות או גאווה, אבל אין ספק שההיבריס נוכח באופן זועק גם במאורעות שמחת תורה.
המלאכים שפרחו לרקיע
נזכרתי שלאגדה הזו יש המשך שאותו לא ציירתי. חזרתי אל המקור ומצאתי שנקודות הדמיון לאירועי ימינו רבות עוד יותר:
"…מה עשה חנמאל דוד ירמיהו? השביע מלאכי השרת בשם והורידן מזויינין בכלי זיין על החומות. כיון שראו הכשדים כן ברחו מפני אימתן, עד ששינה להם הקב"ה שמותן והעלן לרקיע, ובקש חנמאל להורידן ולא יכול לפי ששינה הקב"ה שמותן. מה עשה? השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בו הקב"ה מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב: השליך משמים ארץ וגו' וכתיב גת דרך ה' לבתולת וגו', ונכנסו כולם לירושלים ונבלעו החומות, הדא הוא דכתיב: היה ה' כאויב בלע ישראל וגו'".
כמו אצלנו גם בימי המצור הבבלי, אמצעי העל המיוחדים שנראו בלתי חדירים – נוטרלו ברגע. התחושה שהקב"ה "היה כאויב" לנו, שהיא כנראה מאוד סובייקטיבית אבל נפוצה, מקבלת ביטוי מאוד מוחשי באגדה. ואפילו השם "חנמאל" עשה קם-בק בימינו לציבוריות הישראלית אחרי עידנים של היעלמות.
הדמיון שבין הסיפורים הציק לי, כי… מה עם החורבן? סיפורו של אבוקה הסתיים בחורבן המקדש והארץ, האם גם אנחנו חווים כעת חורבן?
בהבנה המאוד מוגבלת שלי את ההיסטוריה היהודית, חורבן מגיע כאשר ציוויליזציה ממצה את עצמה. החורבן הוא הכלי שמאפשר לשכבה יהודיות אחת לפנות מקום לבאה אחריה. להרגשתי, היהודיות הישראלית החדשה שלנו עדיין לא מיצתה את עצמה, עוד יש לנו הרבה מה לבנות, ליצור ולחדש. לכן אני מאמין שאנחנו לא בתוך תהליך של חורבן מוחלט. אבל כדאי מאוד שנתנער כתוצאה מהחורבן החלקי הזה שאנו חווים, נשתנה, ונחזור למסלול של מימוש תפקידנו ההיסטורי.
הרוח, היא שהפילה את אבוקה מן החומה. זו אותה הרוח שלא הצליחה לנצח את עמוד העשן של קורבן התמיד (אבות ה, ה). אותה אחת שהרסה את בתיו של עגנון בזה אחר זה ב"מאויב לאוהב" אבל היא גם זו שדחפה אותו לעלות ארצה, כפי שהעיד בסיפורו "תולדותי". כי הרוח דורשת שינוי, היא לא מעוניינת בתמידי, בקבוע, בממוסד. לטוב ולרע.
אנחנו זקוקים מאוד לשינוי. הלוואי שנמצא את הרוח הנכונה.
