בתוך רצף אגדות החורבן, בין זוג הסלבס "קמצא ובר קמצא" לאגדה הנוראה על חורבן ביתר, מסתתרת לה אגדה אחת פחות מוכרת, שכותרתה (בתרגום חופשי ללשון הקודש): "על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך". ראשיתו של הסיפור במנהג עתיק שנהגו יהודי הר המלך, מקום יישוב מעט פלאי, שמיקומו הגיאוגרפי איננו ברור. וכך נהגו: כאשר היו מוציאים חתן וכלה להינשא, היו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת, כמי שבאים לומר לזוג הטרי: "פרו ורבו כתרנגולים". יום אחד עברה במקום "גונדה" (כינוי ליחידה צבאית, כנראה) של רומאים שחמדה את התרנגולים ולקחה אותם. היהודים, שככל הנראה ייחסו משקל רב למנהג המקומי שלהם, מאוד לא אהבו את הפיכת התרנגול והתרנגולת לחלק מארוחת הצהריים של חיילי הגונדה הרומאית, ופשוט הרגו אותם. האם זה קרה לפני שהתרנגול והתרנגולת נשחטו? לא ברור. מה שכן ברור הוא שהשמועה על חיסול הגונדה הרומאית הגיעה למלך הרומאי, שיצא למסע נקמה בתושבי הר המלך היהודים.
גם כאן עוד לא מגיע סופו המר של הסיפור, כי בהר המלך היה אז יהודי אחד מיוחד, "בר דרומא" שמו, שהיה קופץ למרחק של מיל (קילומטר, פחות או יותר) והורג ברומאים. המלך הרומאי כל כך נבהל מלוחם העל היהודי בעל הניתור המושלם, עד שהניח את כתרו על הארץ ופשוט התפלל לאלוקים שלא ימסור אותו ואת צבאו בידי אדם אחד. בר דרומא מצידו התגלה ברגע הזה לא רק כמדליסט אולימפי מפוספס, אלא גם כשחצן לא קטן ש"פיו הכשילו". במקום לשאת תפילה נגדית, בבקשה שהקב"ה ימשיך לסייע לו להרוג ברומאים, הוא מבקש ממנו לשבת בצד ולא להתערב (מזכיר לכם מדרש על מצביא יהודי נוסף, כמה עשרות שנים מאוחר יותר?), תוך שהוא מצטט פסוק מתהילים: "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ". העונש היה מהיר. בפעם הבאה שבה בר דרומא נכנס לשירותים בא דרקון, הוציא לו את המעי התחתון – וחיסל אותו.
ברגע הזה הסיפור יכול היה להסתיים, כי המלך הרומי, מרוב הודיה על הנס שנעשה לו, החליט לוותר ולהתקפל. אולם היהודים, על אף מותו של בר דרומא, ככל הנראה פירשו את האירוע לא כנס הצלה אלא כניצחון על הרומים, ופצחו במשתה וחגיגות. המלך, שכבר התחיל להתרחק, התעצבן מאוד מחגיגות הניצחון ועלה על הר המלך בכוח של שלוש מאות אלף שולפי חרב. הטבח היה נורא, אלא שהר המלך היה כה גדול עד שבמשך שלושה ימים ושלושה לילות בצד אחד של הר המלך התנהל טבח נורא ובצד השני נמשכו החגיגות והמסיבות, כשאלו אינם יודעים דבר מאלו.
כוחו של ההיבריס
הרקע ההיסטורי לאגדה הזו לא ברור, וספק רב אם באמת היו אי פעם תרנגול ותרנגולת שבעטיים חרב "הר המלך". אך דומה שניתן למצוא באגדה החז"לית הזו כמה לקחים אקטואליים עד כאב. הראשון שבהם הוא העיוורון והדוגמטיות. כאשר יהודי המלך החליטו לחסל גונדה רומאית כמחאה על חטיפת תרנגול ותרנגולת, הם מן הסתם לא תכננו לגזור כליה על מקום מושבם, אלא היו משוכנעים שהם יוצאים למלחמת קודש מוצדקת מאין כמותה. מגנים על מסורת יהודית חשובה ומושרשת. אלא שמה שנראה לעיתים במבט ראשון כמו סלע קיומנו הוא במבט שני רק זוג תרנגולים ולא יותר. בטח לא משהו שמצדיק יציאה למלחמה, ובטח לא משהו שעל קדושתו שווה להקריב את קיומו של יישוב יהודי משגשג ומפואר. נדמה, אגב, שלא מדובר בטיפשות סתם. לא היה מדובר באנשים טיפשים. ההבחנה הזו, בין סלע קיומנו לבין זוג תרנגולים קלה מאוד בדיעבד, אבל בזמן אמת מורכבת הרבה יותר, ואף על פי כן – נחוצה עד מאוד.
ומעבר ל(היעדר) חכמת ההבחנה, דומה שהקו השוזר את אגדת התרנגול והתרנגולת הוא סכנת השחצנות והיהירות. כל מי שקורא את האגדה הזו אינו יכול שלא לשים לב למוטיב החוזר. תחילה אצל בר דרומא, שמבקש מהקב"ה לשבת בצד בשקט כשהוא נלחם ברומאים, ובהמשך אצל היהודים שבמקום להודות על הנס שקרה להם יוצאים בחגיגות ניצחון מוקדמות.
על סכנת ההיבריס והשחצנות, דומה שאחרי ה-7 באוקטובר ממש אין צורך להכביר מילים. מה שחז"ל מזכירים לנו באגדה הזו הוא שהתכונה הזו היא סכנה קיומית של ממש. ההיבריס הוא לא סתם מידה רעה, אלא הדבר שעלול לחסל אותנו.
