את אגדת החורבן על קמצא ובר קמצא מלמדים, לפחות בחינוך הדתי, כבר בשלב הגן, והיא האגדה המזוהה ביותר עם חורבן הבית. אנחנו מאשימים את קמצא ובר קמצא בשנאת חינם שהובילה לחורבן – אבל למי שהספיק לשכוח, קמצא, לכאורה, בכלל לא היה אשם.
קמצא היה החבר האהוב שנשאר בבית ולא הגיע לסעודה המפורסמת כי לא קיבל הזמנה. מי שהוזמן בטעות במקומו לסעודה היה היריב השנוא בר קמצא, שגורש משם בבושת פנים, יצא למסע נקם ודרדר את המצב עד לחורבן. אז למה הגמרא אומרת: על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים?
המהר"ל בספרו 'נצח ישראל' מסביר שכשיש מחלוקת ושנאת חינם, חברות בין אנשים מתבססת פעמים רבות על שנאת האחר. אהבה שכולה לשם מחלוקת ופירוד, טוען המהר"ל, היא כמו שנאה. החברות של קמצא עם בעל הבית לא הייתה חברות של אמת, אלא חברות תועלתנית שהתבססה בעיקר על השנאה המשותפת שלהם לבר קמצא. לכן, למרות שקמצא נשאר בבית, היה לו חלק בכל מה שאירע בסעודה.
אנחנו מכירים היטב את החברויות הללו, בעיקר מהעולם הפוליטי. שני פוליטיקאים שעוינים זה את זה, חוברים יחד כדי לגבור על פוליטיקאי שלישי ששניהם עוינים יותר. מפלגות שמתקשות למצוא מכנה משותף ביניהן, חוברות יחד לקואליציה שכל מטרתה היא למנוע שלטון מהמחנה הפוליטי השני.
אבל נעשה לעצמנו הנחות אם נגיד שחברות תועלתנית נגד אויב משותף קיימת רק בעולם הפוליטי. לצערנו, גם אחדות בעת מלחמה עלולה להתגלות מהר מאוד כאהבה התלויה בדבר.
תראו מה קורה לנו בשנה האחרונה. המלחמה הלחימה אותנו זה לזה בימיה הראשונים, אבל ככל שפחתה האש מיהרנו לחזור לריבים הישנים. מספר ימים של שקט בחזית, וכבר אנחנו משחיזים את חרבותינו בעורף. רק בימים האחרונים ניצת פה מחדש העימות מלפני המלחמה סביב התפילות הציבוריות בתל אביב בימים הנוראים. כאילו לא למדנו כלום. שוב אנחנו חוזרים לאותן עמדות ויוצאים להילחם, אבל הפעם בתוך המחנה.
הגמרא פותחת את האגדה על קמצא ובר קמצא בפסוק מספר משלי: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה". הפסוק מדבר כאן על פחד כתופעה חיובית, הכוונה היא לא לפחד מתגובה איראנית או מחיזבאללה אלא לפחד חיובי מהתוצאות של המעשים שלנו.
בסיפור שלנו בעל הבית שגירש את בר קמצא לא פחד מתוצאות הגירוש המשפיל. החכמים שישבו באותה סעודה ולא מחו על הגירוש, לא פחדו מהשלכות שתיקתם הרועמת, בר קמצא לא פחד מתוצאות הסכסוך שהוא ביקש לייצר בין הקיסר לבין היהודים, ורבי זכריה בן אבקולס שסירב להקריב את הקורבן הפגום ששלח הקיסר בעצת בר קמצא, לא פחד על שלומה של מלכות.
כולנו צריכים ללמוד לפחד את הפחד החיובי הזה, רגע לפני שאנחנו עושים צעדים שפוגעים במרקם חיינו המשותפים. לא להוביל מהלכים רדיקליים ברוב זעום, לא לפגוע בצה"ל באיומי סרבנות והפסקת התנדבות, ובעיקר לא לתדלק מחלוקות פנימיות שעלולות לסכן את כולנו.
