הנפילה הסופית של מחוז יהודה במאה הראשונה לספירה לא התרחשה בחורבן הבית אלא כשישים שנה מאוחר יותר, אחרי כישלון מרד בר כוכבא. כמו בימי המרד הגדול, גם בשנת 136 התחוללה שואה מקומית שמתוארת בספרות היהודית, כמו גם הלטינית, כקטסטרופה מדממת. נהרות דם שטפו את ירושלים והסביבה, חכמי ישראל ששרדו נאלצו להימלט לגליל במקרה הטוב, ורבבות רבות הוגלו בביזוי ובעינויים. מחירו של עבד יהודי בגלות רומא היה אז בקושי כשל מנת מספוא אחת של סוס, בשל ההיצע האינסופי של שבויים יהודים. עם ישראל ספג מכה טראומטית ביותר והיה כה קרוב להשמדה, עד שהתלמוד הבבלי הקפיד לטשטש ככל יכולתו את סיפורי הגבורה, ולצמצם את השאיפה היהודית לחירות לאומית לכדי שאיפות גאולה פסיביות למדי.
זה התחיל אחרת לגמרי. מרבית החוקרים מסכימים כי מרד בר כוכבא נתמך על ידי היישוב היהודי כולו, על פי ממצאי שטח גם ביהודה וגם בגליל. על פי התלמוד הירושלמי, רבי עקיבא דרש את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" על בר כוכבא, וקבע כי יש לנהוג במוביל המרד כבדין משיח – ולא משום שהיה גדול בתורה או דרשן גדול, אלא כפי שמבהיר מדרש איכה רבה: משום שהיה "מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן, והורג מהן כמה נפשות. ועל זה אמר ר' עקיבא כך". דווקא כוחו הפיזי ואומץ הלב לבו למרוד ברומי הם אלה שמאפיינים את בר כוכבא כמשיח בעיני גדול הדור.
חלק מהחוקרים משוכנעים שהמרד הצליח בתחילה, ושהמורדים כבשו את ירושלים לזמן מה ואף הנפיקו חלק ממטבעות בר כוכבא המפורסמים מתוך העיר המשוחררת מעול גזרות הרומאים. אלא שאחרי כארבע שנות מרד – תקופה אסטרונומית בהתחשב ביחסי הכוחות – הרומים הצליחו לדכא אותו. בר כוכבא נפל במעוז האחרון של המורדים – ביתר – ולדברי חז"ל (משנה תענית ד, ו) הדבר אירע בתשעה באב. על אף שנכונו לעם היהודי עוד כמה פרקי עדנה על אדמת הקודש, הבולט שבהם בימי רבי יהודה הנשיא, העם היהודי לא זכה מאז לעצמאות בארצו עד לה' באייר ה'תש"ח – כמעט אלפיים שנה מאוחר יותר.
אך התלמוד הבבלי מתייחס אחרת לבר כוכבא. כך אומרת (בתרגום חופשי) הגמרא בסנהדרין: "בר כוזיבא מלך שתי שנים ומחצה. אמר להם לחכמים: אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן, נראה אנו אם מריח ודן. כיוון שראוהו שאינו מריח ודן, הרגו אותו".
במסכת סוטה, קושר הבבלי באריזה ספרותית אחת את חורבן ירושלים עם חורבן טור מלכא וחורבן ביתר המאוחרים לו: "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר". בדומה לסיפור קמצא ובר קמצא המוכר, גם השתיים האחרות מתארות מדרון אי הבנות חלקלק בין הרומאים ליהודים, שמביא לאסון לאומי גדול. בשני המקרים האחרונים, מנהג יהודי מקומי שלא היה מוכר למלכות רומי הביא לפגיעה ביהודים, לגמרי בטעות – בסיפור הראשון פלוגה רומית שוחטת לתיאבון תרנגול במהלך חתונה יהודית, מבלי לדעת שהוא מסמל את ברכת הפוריות לזוג הצעיר. בשני עקרו הרומים עץ ארז לטובת תיקון מרכבה מלכותית שנשברה, וגם במקרה הזה היעדר בקיאות במנהג המקום הביא אותם לפגוע במנהג שתילת עצי ארז ושיטה להולדת בן ובת בהתאמה. השתלשלות העניינים מכאן והלאה זהה: היהודים מתעצבנים, מישהו דואג להלשין לרומאים וטוען "מרדו היהודים", ולרומאים לא נותר אלא לבצע פוגרום בנתיניהם חסרי המשמעת. שום גזרה לא נגזרה עוד קודם, שום מגבלות, השפלות או דיכוי.
בהינתן שאגדות אלה פורסמו בעידן שנדרשה בו זהירות בכל הנוגע להאשמת השלטון, ואם נניח לרגע בצד את הפרשנות הסימבולית המאלפת שניתן להוציא מכל אגדה ואגדה כאן, נשארנו עם משיח שבתלמוד הירושלמי הוא מושא הערצתו של לא פחות מרבי עקיבא, בעוד בתלמוד הבבלי הוא מוצג כמשיח שקר שחכמים עצמם מוציאים להורג. נוכח הכישלון המהדהד של המרד, מצופה היה שגם הירושלמי יצנזר את התמיכה המופגנת של רבי עקיבא לאיש שהוביל לקטסטרופה. אבל הירושלמי לא מוותר על הדברים, גם לא על הרוח הלאומית שמלווה אותו באותן נקודות שבהן הבבלי מצנן את ההתלהבות.
נראה שחכמי ארץ ישראל – שחתמו את היצירה האמוראית שלהם קרוב יותר בזמן ובמקום לאזור ההתרחשות, ביחס למקבילה הבבלית – ביקשו לשמר את העיקר: מרד בר כוכבא יצא לדרך בשל דיכוי האומה היהודית, מנהגיה ומצוותיה הבסיסיות. את האכזריות שבאמצעותה דוכא המרד, כמו גם את זו שליוותה את הקיום היהודי תחת שלטון מלכות הרשעה, יש לשמר בזיכרון הלאומי תוך הפניית אצבע מאשימה לכיוון אחד בלבד: המפגעים האכזריים ששחטו, אנסו, בזזו, חטפו והתעללו בבני ובנות ישראל. לא השאיפה לחירות לאומית שהנחתה את בר כוכבא וסביבתו הייתה הגורם לכישלון, גם לא הצורך להשיב ליהודים את החירות הדתית וקיום המצוות לפי אמונתם. הבעיה הייתה ועודנה אצל מי שמחפשים סיבות לפגע ביהודים ומוכנים לאמץ בחום כל טענה מופרכת כדי לתרץ את זוועות מעשיהם.
כוח הזרוע של בר כוכבא נותר גם אחרי עריכת התלמוד הירושלמי מקור לגאווה ולא להלקאה עצמית. את הרוח הלאומית הזו מבקש הירושלמי לשמר. שלא נשכח אותה, שלא נוותר עליה. שנשלח אליה יד חלוצית בשעת רצון, ננער ממנה את אבק הבוידעם, ונבנה מהשברים שלה את עצמנו מחדש.
כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'.
