בשנה רגילה, אגדות החורבן מאפשרות לנו הזדהות עם מצבו הירוד של עם ישראל בזמן שאין עושין רצונו של מקום; כתוצאה מהידרדרות רוחנית, מתבטא החורבן גם באופן הגשמי ביותר. בתשעה באב הזה אין לנו צורך להזדהות עם כאבם של בני עמנו בימים שלאחר החורבן, שכן חווינו לפני עשרה חודשים נוראות וזוועות, ועודנו חיים בימי מלחמה קשים שאין ספק כי דור תקומת ישראל הנוכחי לא ידע כמותם.
במסכת כתובות (סו, ב) מתואר מפגש קצר בין רבן יוחנן בן זכאי לבתו של עשיר ירושלים נקדימון בן גוריון, שמספק לנו זווית עכשווית המהדהדת למצבנו.
בעודו רכוב על חמור ותלמידיו הולכים אחריו כדי לשמוע ממנו תורה, ראה רבן יוחנן את בת נקדימון מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים (שכל כך הייתה עניה ורעבה שהייתה מתפרנסת מהשעורים שלא נתעכלו – ביאור שטיינזלץ). רבן בן זכאי על חמורו, עוסק בעניינים ברומו של עולם, והיא כורעת על ברכיה, עוסקת בדברים שפלים שאינם מתאימים למעמדה.
"רבי, פרנסני!" דורשת מרים בת נקדימון בן גוריון מרבן יוחנן, שתי מילים שיכולות להיתפס כחוצפה מצדה של בת העשיר שירדה מנכסיה, כלפי גדול הדור. אך סיפור הרקע שלה, שמובא בדברי התוספתא בכתובות ובמדרש איכה רבה, מגלה לנו תמונה שלמה יותר, שמלמדת על דרישה עמוקה יותר מאשר מצג של בת עשירים חלולה וחוצפנית.
מרים בת נקדימון בן גוריון התאלמנה והייתה "שומרת יבם", כלומר טרם סוכם עם אחי בעלה האם יישא אותה לאישה או שיתקיים טקס חליצה. חכמים פסקו כמה כסף היא יכולה למשוך מממונו של בעלה המנוח בזמן שהיא במצב הביניים: "…פָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָרֵי זָהָב לְקֻפַּת בְּשָׂמִים בְּכָל יוֹם”. היא סברה שהסכום לא מספיק, "עָמְדָה וְקִלְּלָה אוֹתָם, וְאָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם”. קיבלו חכמים את פסק דינה: "אָמַר רַבִּי אַחָא: אַף אָנוּ עָנִינוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן" (איכה רבה א, מח).
האם בת עשירים זו שעושה כל שביכולתה כעת כדי להתפרנס, בעוני המחפיר וברעב ששלט בתושבי ירושלים שלאחר חורבן בית שני – רק מעיזת פנים היא כלפי חכמים? האם זוהי סיבה עבורם להבליט את דמותה בסיפורי הגמרא, ולהדגיש את פליאתו של רבן יוחנן ממצבה של מי שחתם על כתובתה "אלף אלפים דינרי זהב"?
הגמרא ממשיכה ודנה כיצד ייתכן שאבד עושרו של נקדימון בן גוריון, האם משום שלא נתן מספיק צדקה, או שמא לא נתן צדקה כראוי כפי רוב עושרו. אך סיפורה של מרים בת נקדימון בן גוריון מציע ללומד להתמקד גם בהיבט נוסף, של היחסים בין מנהיגי הדור לבין הצאן שאותו הם רועים.
רבן יוחנן בן זכאי וחכמים פרנסו את מרים בת נקדימון בן גוריון לפני החורבן, וכעת כשהנורא מכול קרה, היא דורשת ממנו כאחד ממנהיגי העם – אל תסתפק בלתהות על מצבי, להבין שאני מסתדרת למרות הכול או לומר לי: "גיבורה! מעורר השראה האופן שבו את מתמודדת ולא מוותרת על הרצון להמשיך לחיות". זה שעולמי נחרב, אומרת בת נקדימון, לא אומר שחובותיך הפסיקו להתקיים.
כל תושבי מדינת ישראל יכולים לחוש היום חורבן מהו, ותושבי הצפון רואים לנגד עיניהם את חורבן ביתם ואת חורבן פרנסתם. ראשי הרשויות שלא עוזבים את התושבים שמוכרחים להישאר קרוב לגבול, ולסכן את חייהם כדי להמשיך ולהיאחז בקרקע ולהתפרנס, עושים כמצוותה של בת נקדימון בן גוריון. אומרים למפוני אביבים, מטולה, שלומי, קריית שמונה, בית הלל, שתולה ועוד, שבתיהם ומשקיהם חרבים וקהילתם חרבה – עמכם אנוכי בצרה.
החורבן מסתמן כשעת רצון להופעתה של המנהיגות הרצויה, ומעביר בינינו האזרחים לבין ראשינו, שרינו ויועצנו, שיעור: איך יקום על רגליו עם שבור ורצוץ. אם היה לנו "ט' באב" בשמחת תורה, כעת השמחה והיגון צריכים שוב להתחלף ולהחיות את האומה הישראלית. זו שיכתבוה לדורות.
(צילומים: שאטרסטוק)
תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: רבי פרנסני.
אמר לה: בתי מי את?
אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני.
אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך?
אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים, מלח ממון חסר?! (ואמרי לה חסד).
– ושל בית חמיך היכן הוא?
אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי?
אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה: אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.
ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה? והתניא: אמרו עליו, על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו! איבעית אימא: לכבודו הוא דעבד, ואיבעית אימא: כדבעי ליה למיעבד לא עבד, כדאמרי אינשי: לפום גמלא שיחנא.
תניא, אמר ר' אלעזר ברבי צדוק: אראה בנחמה אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו, קראתי עליה מקרא זה (שיר השירים א, ח): "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך", אל תקרי גדיותיך אלא 'גויותיך'.
(בבלי כתובות סו, ב-סז, א)
