לא מהלכים קוסמו-פוליטיים ותככים בינלאומיים חורצים דין, אלא מעשה מזוקק אחד

סיפור מוזר חותם את קובץ הסיפורים במסכת גיטין, שמבקשים להציע פשר לחורבן: לא אירוע לאומי, לא מעורבים בו הקיסר ולא בנו או בתו, לא מצביאים, חיילים, מנהיגים רבניים או פוליטיים ולא ראשי אופוזיציה. סיפור קטן על נגר, אשתו ושולייתו ומערכת היחסים ביניהם. איך השתרבב לאגדות החורבן?

דמעת העשוקים

אמר רב יהודה אמר רב, מהו שכתוב: 'ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו' (מיכה ב, ב)?

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו (אדונו), ושוליה של נגרים היה.

פעם אחת נצרך רבו ללוות. אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלוֵנה.

שיגר אשתו אצלו. שהה עמה שלושה ימים.

קדם (השכים) ובא אצלו, אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא?

אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שתינוקות (נערים) נתעללו בה בדרך.

אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשנה.

אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה.

עמד זה וגרשה. הלך זה ונשאה.

כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בא ועשה עמי בחובך.

והיו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן.

ועל אותה שעה נתחתם גזר דין (חורבן בית המקדש).

(בבלי, גיטין נח, א)

ציר הרשע, השותפה לפשע וחסר הישע

אדם אחד 'נתן עיניו' באשת רעהו. אשת 'רבו' – כלומר אדונו, מורו המקצועי. נגר. שעת הכושר שלה מצפים הרשעים האורבים לטרף, היא תמיד רגע החולשה של הקורבן. רגע כזה לא מאחר להגיע – הנגר נזקק להלוואה. מכיוון שהיחסים בין הנגר לשולייתו פתוחים וגלויים, השוליה יודע את צרת אדונו ואינו מהסס להציע לו פתרון פשוט ונדיב. הבעל טרם יודע שעצת 'שגר אשתך' תהפוך עד מהרה, בהיפוך אותיות, לעצת 'גרש אשתך'.

השוליה והאישה, שנמצאו בביתו של האדון-הבעל בתמונה הראשונה, עברו כעת לשהות בבית השוליה. מרכז הכובד הגיאוגרפי מתחיל להשתנות. לאחר שלושת ימי החטא, מתעוררת פליאתו של הבעל על היעדרותה הממושכת של האישה. כמה שנאה, רוע והתענגות על הרִשעה משוקעים בתשובת השוליה, במשפט השקרי והארוך ביותר בסיפור. השוליה, קר-דם ומכוון-מטרה, מכריז כי הוא שילח את האישה לביתה מייד, ומספר, מפי השמועה, שהיא נאנסה באכזריות בדרכה חזרה. הבעל האומלל והמבולבל, הופך משועבד לשולייתו, לא רק בממונו אלא גם בדעתו. הוא תולה עיניו באדריכל אסונו ומבקש את עצתו.

בשני משפטים לקוניים ('עמד זה וגרשה; הלך זה ונשאה'), נדמה שנחתמה מזימת הרשע, שהיפוך התפקידים הושלם. אך הרוע בסיפור קטן זה הוא טוטלי. השוליה איננו חושב לרגע להפוך את החוב הכספי לעניין שולי. לא זו בלבד שהשיג בדרכי ניאוף ורמייה את אשת רבו (ויחד עמה את הכסף שהלווה, שהרי באה לביתו עם דמי כתובתה), הוא מוכרח למצות את ההוצאה לפועל עד תום ולגבות את אונקיית הבשר.

'בא עשה עמי בחובך' הוא המשפט האחרון הנאמר ביניהם. כמה אכזריות ושמחה לאיד יש בו. 'היו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן'. כמה רשעות, ערלות-לב וסדיזם גויסו למעמד זה. רק עתה הושלם ההיפוך המרושע. נעשק גבר וביתו, איש ונחלתו.

הבעל האומלל והאדון המושפל, קורבן המזימה, עולה כשה תמים לעולה. תמים היה ברצונו ללוות מתלמידו ובהסכמתו לשגר לו את אשתו, בקבלתו את עצת הזדון לגרשה ובקבלת ההלוואה למימון כתובתה. על כל האלימות הסמויה שהופנתה כלפיו הוא אינו מגיב בזעם, באלימות או בכעס, אלא אך ורק בעצב שאין לו סוף, בדמעות שקטות הניגרות ללא שליטה.

האישה היא אמנם דמות שתוקה ופסיבית לאורך הסיפור כולו, אך היא הכוח המניע של המעשה כולו. המשיכה אליה כה עזה עד שדבר לא עמד בדרכו של הנבל להשיגה. אך מעבר לכך, שתיקתה מהדהדת בדממה מחרישת-אוזניים. הפסיביות עושה אותה שותפת-פשע, והאטימות הרגשית המוחלטת שלה אינה נופלת באכזריותה ממעשי השוליה. הולכת האישה אצל שוליית בעלה ושוהה עמו שלושה ימים תמימים. וכמה נוראה הסצנה האחרונה – יושבת האישה במחיצת בעלה החדש, אוכלת תפנוקי מעדנים ושותה בכוסה את דמעותיו של בעלה הקודם, שהופשט מכל נכסיו, מעמדו וכבודו, ואיבד את אשתו לטובת בועלה.

איטום כפול

האמנם הכול ברור? השוליה – נבל מושלם, האישה – שותפה פסיבית, והאדון הוא קורבן חף מפשע? נתמקד ביחסי הבעל ואשתו ונשאל מה הביא את האישה להיות שותפה לפשע. האישה בסיפור היא חפץ העובר מיד ליד, נכס העובר מגבר אחד לאחר. היא משוגרת, היא מגורשת, היא נישאת. והיכן יחסו של האיש לאשתו?

הבעל נעתר מייד להשתמש באשתו כשליחה. שלושה ימים ושלושה לילות שוהה האישה מחוץ לביתה, והבעל אינו חרד לשלומה. כיצד מתאר הבעל את אשתו שאבדה? לא נמצא כאן תיאור רך, אוהב, חומל או חינני. היא מתוארת באמצעות הפונקציה האחרונה שמילאה: 'אשתי' – זו 'ששיגרתי לך' – 'היכן היא?' ומה תגובתו הטבעית למשמע הסיפור המחריד על האונס הקבוצתי שבוצע בה, ושמעֵת התרחשותו ועד עתה טרם שבה, והיא אולי תועה בדרכים, פצועה, זבה, בודדה וממררת בבכי? מילת אמפטיה, חרדה או צער, לא תימצא בדבריו. שאלת התם, תגובתו הספונטנית 'מה אעשה?' – משמעותה, המובנת היטב לשוליה, היא: מה מעמדי שלי כעת כבעל? כיצד עלי לנהוג באישה זו שגופה חולל.

כיצד מגיב הבעל לתשובתו ועצתו החמורה של השוליה 'גרשנה!'? האם נשמע אותו מוחה? בוכה? תשובתו הרומנטית והדואבת של הבעל היא 'כתובתה מרובה' – גירושין עלולים לעלות לי בממון רב. מייד משבאה בעיית הממון על פתרונה המוצלח, נתקעה כף, והעסקה בוצעה בשעה טובה: 'עמד זה וגרשה'. לא הבעת רגשות, לא דמעה. הנכות הרגשית של הבעל נרפאת רק על ידי תהליך מכאיב של היפוך שלם. הרגש מתעורר ומתפרץ רק כאשר כל עולמו מתהפך עליו והוא מנוטרל מכל הגנות המעמד, הכבוד העצמי, הממון ושגרת החיים.לא האישה בלבד מגלה אטימות. שניהם אטומים, האישה ואישהּ. כל השתלשלות העלילה אינה מפיקה מהבעל צליל של חמלה, אהבה, רוך, הזדהות או רחמים כלפי אשתו. לא רחוק בעינַי שאישה מחוסרת-אהבה זו מצאה חום אצל מי שנתן בה עיניו, ומצא חן בעיניה. היא שוהה אצלו והוא שוהה עמה. בכל הסיפור כולו, מלבד רמיזה זו להדדיות ההרפתקה, יש מקום אחד בלבד של אקטיביות האישה, שבו היא איננה פסיבית, שם היא נוכחת ופעילה כשווה: 'היו הם יושבים ואוכלים ושותין'. כבר לא שליח, לא חפץ, לא השקעה-יקרה-מדי. בת-זוג לכול דבר, היושבת לסעודה עם חתנהּ. אך מה נורא המקום הזה! גם אם אכן היה בעלה קהה-רגש באופן קיצוני, לא נוכל להצדיק את הניאוף, האכזריות, קשיחות הלב, גמיעת הדמעות.

אין צורך להכביר מילים על השוליה הפושע. אין רמז אחד, בפתיחה או בסיפור כולו, לעילה כלשהי למעשיו האכזריים של שוליית הנגר, לבד מחימוד אשת רעהו ולבד אולי מטינת הפער ביניהם – אדון ושולייתו. אך באלה אין כדי לנמק את הרשעות והשנאה. אין הסבר לציר הרשע שסלל זה בתחכום מושחת, בשיטתיות אכזרית ותוך התעללות סדיסטית.

מעשה אחד של רוע

הסיפור הפרטי הזה, חותם מחזור אגדות החורבן, מתקשר לקודמיו שבהם בחרו חכמים כדי לומר: לא מהלכים קוסמו-פוליטיים ותככים בינלאומיים חורצים דין. וגם לא בהכרח עבירות שבין אדם למקום כעבודה זרה, חילול שבת, אולי אפילו פגם במזוזות. מעשה אחד של רוע מזוקק יכול להכריע את הכף ולהטביע את החותמת הסופית על גזר דינו של עם שלם.

זהו סיפור אישי על בית שנחרב מתוך אדישות, אטימות, תאווה ורשעות. בית שנהפך על פיו ומוציא את יושביו לגלוּת בחיק זרים ולשעבוד לרשעים. וככזה הוא מסמל את ה-בית אשר נחרב. ויותר מכך, אנחנו קוראים את הסיפור הזה – שדמויותיו (ממש כמו הדמויות בסיפור קמצא ובר קמצא) הם ייצוגים של עם – ומבינים שאם הרוע והזלזול וקהות הרגשות נמצאים בכל פינה, אם אין צדיק אחד או צדיקה אחת בסיפור המיוצג – אין לאן לפנות ומה להציל. כמו בימי המבול על האנושות, העם זקוק לריסטארט. ובאותה שעה, עם גלגולה של דמעה לתוך הכוס, נתגלגלה מידת הדין ובאה לפני אדון-כול, נתמלאה הסאה ונתחתם גזר הדין.

שנאת חינם, הלבנת פנים, גזלת אשת איש, ברית שהופרה – אלה הם הדברים שבעטיים חרבה ירושלים, נפלו בניה ונשבו בנותיה, נשרף הבית וגלו ישראל מארצם. ומכלל לאו אתה שומע, אצל אותו הנביא מיכה, שבדבריו נפתח הסיפור: 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב' – הדרך לבניין הארץ ויושביה תרוצף בעשיית הטוב, כמאמרו: 'עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ' (מיכה ו, ח).

ספריו של ד"ר שמואל פאוסט, "אגדתא – סיפורי הדרמה התלמודית" ו"תהיו חכמים – חשיבה תלמודית למאה ה-21" ראו אור בהוצאת כנרת-זמורה-דביר.