אודה ואתוודה: למרות שמאז הגיעי לגיל מצוות שמרתי בקפידה על כלליו של תשעה באב (מלבד אותו ערב צום ראשון שבו איש לא הסביר לי ש'אכול כפי יכולתך' בסעודה מפסקת זו לא הדרך לשמר קלוריות, אלא להרוויח מחט בווריד), מעולם לא התעמקתי בסיפור החורבן. לא באמת. כלומר, הכרתי את גרסת גן הילדים הקצרה, שלא כללה הרבה מלבד המילים "רומאים", "שנאת חינם", ו"מתכון לעוגיות לסוף הצום", אבל עד לאחרונה לא שיערתי שאגדות החורבן יוצרות יחד סיפור רחב יריעה, דרמטי, מלא בהיגיון עגום וכמובן ביקורת חברתית נוקבת. כמעט כמו אגדות הרפורמה המשפטית והשבעה באוקטובר, שנכתבות ברגעים אלו.
ואז הגיע "אגדת חורבן", סרט של תאגיד השידור כאן המתאר בחורבנה של ירושלים. זהו שיתוף פעולה מדהים בין אומנים רבי כישרון לבמאי השנון גידי דר, שהעלה חלק מהסיפורים על בד הציור ואז על המסך וכך הוליד סרט מהפנט שמתאר היטב את ההידרדרות הקשה של ירושלים עד שעלתה בלהבות.
למרות שבניגוד למנהגי ראיתי את הסרט לפני שקראתי את הספר, אגדות החורבן לפתו אותי ובמיוחד אחד הגיבורים שלהן: אבא סיקרא, מנהיג בריוני ירושלים.
הכול מתחיל במחאה צודקת
כרוב סיפורי הנבלים, הסיפור של הבריונים התחיל במחאה צודקת. המעמדות שיצר השלטון הרומאי בין הכהנים ועובדי המקדש לבין שאר בני ישראל, התסיסו את מרד העם נגד הכהונה. אבא סיקרא, שהיה בן אמו של רבן יוחנן בן זכאי, נסחף אחר הבריונים שרודפים את השלטון ולבסוף מונה לעמוד בראשם. מה בסך הכול ביקשו אבא סיקרא ואנשיו? צדק חברתי? החלפת שלטון שאינו למורת רוחם? דרישות הגיוניות מאוד. אז הם עשו כמתבקש ויצאו לרחובות.
המחאה המאוד-מאוד צודקת הצליחה עד כדי כך שכאשר התחיל המצור הרומאי על ירושלים, ידעו התושבים כי עם אבא סיקרא וחבורתו לא מתעסקים. זה כמובן לא נגמר שם, כי היהודים בעיר הקודש נותרו עם בעיה הרבה יותר גדולה מכל בריון: גדודים-גדודים של חיילים רומאים גברתניים צובאים על הפתח. יש להם סוסים, פילים, מרכבות וחניתות שכולן מכוונות אל ליבה הפועם של העיר – המקדש. ובינתיים, הבהלה פורחת והחשש מפני החורבן מוטל ברחובות, כמו גופות הקשישים והילדים שמתו ברעב.
על פי ההיגיון הבריא, בשלב הזה הגיע הזמן לשים פוליטיקה בצד. לא? הרי אל מול האיום הממשי על חייהם, פלגי ירושלים היו אמורים להתאחד יחד מול האויב המשותף. אבל אותו מיתוס יהודי מחמם לב, על אחדות למול סכנה גדולה, לא עמד במבחן גם אז.
"אין מה למהר, היהודים טובחים אחד בשני ועושים את מלאכתנו קלה" אמר הגנרל הרומאי אספסיאנוס בחיוך לחייליו, בעוד הוא מבחין בבריוני אבא סיקרא חוסמים כל דלת וכל פתח בפני תושבי העיר. כך הם הפכו את חומות ירושלים לסורגי בית סוהר, והבטיחו שהכול ימותו בגבורה, בין אם ירצו ובכך ובין אם לא. במקום הושטת יד למנהיגי הפלגים האחרים, אבא סיקרא שרף את מחסני המזון הדל שעוד נשאר. במקום לטכס עצה עם אחיו איך להימלט מטורפי הרומאים, הוא ירה על המקדש וכל אלו שתפסו בו מחסה. את סוף הסיפור הזה, כולנו כבר יודעים.
כשסיימתי לצפות וכתוביות הסרט עלו, הארתי שוב את הסלון וחשבתי מה היה קורה לו מכונת זמן משוכללת הייתה נוסעת לעבר ונותנת לאבא סיקרא טרמפ ישיר להווה. ימים שבהם יש לנו מדינה יהודית לתפארת, עם שלטון ולוחמים ומעמדות ויוקר מחיה ומיסים. ימים שבהם אנחנו מוקפים מכל חזית באויב רע, שמבקש להמית, להשמיד ולמחות אותנו מעל פני האדמה. ימים של פחד, של כאב על מי שכבר איבדנו ועל מי שאנחנו מבקשים להחזיר.
ואז דמיינתי, רק דמיינתי, שאם אותו אבא סיקרא היה עומד ורואה את המילים הקשות שנזרקות כמו טילים ללא יירוט, הכאוס שנעשה בשם המחאה הצודקת, השנאה שבוערת כמו הלהבות שאפפו את ירושלים, הוא היה קם, שדוף ועייף, ושואל בקול חלש: "כמה חורבנות נצטרך עוד לעבור עד שנלמד סוף סוף את הלקח?"
