לפני שנתיים פנה אליי חבר מועצה בעירייה בבקשה לקיים יום כיף לבחורי ישיבות לקראת סיום תקופת "בין הזמנים", פעולה שהיינו נוהגים לאשר בדרך כלל. כשהסתכלתי על התאריך אמרתי לו כי אני לא יכולה לאשר את הפעילות, מכיוון שהיא נקבעה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. ברגע ששמע זאת הוא אמר כי לא ידע זאת וכי לא נהג כך במכוון. אחרי שהסברתי שמדובר ביום ממלכתי וזה לא ראוי, הוא אמר לי: "את יודעת מה, אם זה חשוב לך, אז נקרא תהילים לפני שנעלה לאוטובוס". הסברתי שזה לא עניין שלי, ושאני מבינה שלא הייתה לו כוונה שלילית, אך זה לא מתאים.
בשבוע שעבר הוזמנתי לפגשה מרובת משתתפים בתל אביב שאירח במשרדו אחד האנשים שאני מאוד מעריכה מעולם ההייטק. בהזמנה, התבקשנו לבחור את אחד משני התאריכים, ב-12.8 או ב-13.8. ראיתי שכמעט כולם בחרו את ערב ה-12.8. התקשרתי באופן אישי למארגן הפגישה ואמרתי לו, תשמע, אני באופן אישי לא אוכל להשתתף, אך נראה לי מורכב לארגן כזו ישיבה בערב תשעה באב (האלטרנטיבה הייתה שעת פתיחת הצום). הוא אמר לי בהערכה רבה כי הוא לא שם לב והרגשתי שהייתה לו אי-נינוחות מהעניין, אם כי זה בלט שאף אחד מהמוזמנים לא שם לב לנתון הזה ולא חש איזו בעייתיות. שיתפתי אותו שאני משתתפת באותו ערב באירוע "הלילה לא לומדים תורה" ברמת גן ואף צירפתי את ההזמנה. סיכמנו שהוא יחשוב על זה.
שני הסיפורים האלו שחוויתי מחדדים לי באופן אמיתי את האתגר שלנו בבניין הזהות של המדינה. ברור לי שחבר המועצה היה מזדעזע לו היה שומע שמארגנים טיול ביום תשעה באב, היום בו נחרב בית המקדש וגלינו מהארץ לגלות לאלפיים שנה. והחבר שלי מתל אביב היה כועס מאוד לו היה שומע שמתרחש דבר כזה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. איך אפשר לזלזל באירוע שמציין רצח של שישה מליון מבני עמנו, אירוע מכונן שהשפיע יותר מאוחר על הקמת מדינת ישראל.
באופן כללי עצוב לי שהסיכוי לאינטראקציה של שיחה בין שניהם היא כרגע קצת קלוש.
בניית הזהות שלנו כמדינה יהודית-ישראלית-דמוקרטית היא לא רק אתגר הצהרתי. ההיסטוריה, העבר המשותף שלנו, לוח השנה עם ימי השמחה והזיכרון הם חלק מהיכולת ליצור פה זהות משותפת. אנחנו מצליחים ליצור שותפות כשיש לנו אויב משותף, או כשאנחנו מזהים שיש רגע שמחייב לכידות. זה מגיע בדרך כלל מתוך פחד ואז לעיתים נוצרים חיבורים.
העובדה שבשני המפגשים הרגשתי נוח לנהל את הדיון, במידה מסוימת נתנה לי פתח של תקווה, על התפקיד החשוב ולא פחות מכך על האחריות ביכולת לבנות את הנרטיב שלנו כחברה ישראלית שבונה פה את הזהות שלה ואת התרבות שלה. אין לנו פריבילגיה לחכות שמשהו יעשה זאת עבורנו.
בתוך הימים האלו של המתח והדאגה, אולי דווקא העיסוק בתשעה באב, בלימוד משותף על החורבן הגורמים לו ותוצאותיו, יהווה פתח להבאת תקומה.
