באחת מתובנותיו המבריקות יותר ציין פרופ' ברנרד לואיס, גדול חוקרי האסלאם במאה הקודמת, שקיים הבדל ניכר בין דרך התמודדותן של היהדות והנצרות עם משבר ובין דרך ההתמודדות המאפיינת את האסלאם.
בבסיס היהדות והנצרות עומד התנ"ך, שסיפק להן את הכלים להתמודד עם אתגרים כאלה. בהתאם למסר המקראי, יהודים ונוצרים תלו את שעותיהם הקשות במעשה הא־ל. לפעמים אלו הובנו כעונש ולפעמים כניסיון, לפעמים כהזדמנות לגבורה ולפעמים כהזדמנות להזדככות נפשית. לפעמים הייתה זו התגלות ולפעמים כהסתר פנים. בשורה התחתונה, המקרא העניק לשתי הדתות את היכולת להכיל תבוסה ומפלה מבלי להטיל ספק באמיתות אמונתם ושליחותם.
לפי הגישה השלטת באסלאם, אי אפשר לייחס מפלה מוסלמית לאללה. בשל ירידת העולם המוסלמי מאז השתלטות המערב על המזרח התיכון במאה ה־18, התקשה העולם המוסלמי להסביר לעצמו את נחיתותו כלפי מי שעקרונית היו אמורים להיות בני חסותם (ד'ימי). הניגוד בין המצוי לרצוי חריף במיוחד בקשר למדינת ישראל. כאן השאלה מה השתבש, כשם ספרו של לואיס משנת 2002, עלתה ביתר שאת. לא ייתכן, כתבו הוגי דעות ואנשי דת, שמדינת כופרים, המורכבת מאנשים שנחשבו לחלשים ובזויים בתפיסת העולם הערבית המסורתית, הביסה שוב ושוב את כוחות המאמינים. ההסברים ש"כך רצה אללה" או שהכול קרה "מפני חטאינו" היה מהם והלאה.
אבל אם לא אללה, אז מי אחראי? התשובה הייתה ועודנה השטן. המלומדים המובילים באומה המוסלמית טוענים לפיכך שהיהודים עושים יד אחת עם אויבו הגדול של אללה, והם זרוע של הרשע המוחלט. כך גם הוכשרה הקרקע באסלאם לקליטתה של המורשת הנוצרית של שנאת ישראל, כולל עלילות ידועות לשמצה דוגמת עלילת הדם, שיסודה באותו הצירוף: היהודי הוא שטן.
בשנתיים האחרונות מתחזק הדמיון בין השיח הציבורי במדינת היהודים ובין השיח המוסלמי הזה. פוליטיקאים ועושי דברם בתקשורת מדגימים אותו היטב כשאינם מקבלים אחריות על טעויות, כי הם אינם טועים. הם לא סובלים ביקורת, כי אין מה לבקר. ממילא, אין מקום לחשבון נפש. את קיומם של כשלים מכחישים, או שאותם אנשים מאשימים בכך אחרים ועורכים להם דמוניזציה.
קצרה היריעה מלפרט את כל הביטויים להתפתחות האיומה הזאת, בין בהתייחסות הממשלה לכשליה וליריביה, ובין בהתייחסות האופוזיציה לכשליה וליריביה. כולם שואלים: מה השתבש? הללו יענו כי נישלו אותם מעמדות הכוח השייכות להם בגין זכות אבות, והללו יענו שהם לא שולטים כי הצד השני שולט בפועל. המצב הקיים הוא לא טבעי, דיאבולי, ורק הסרתו תתקן את העולם. אחריות אישית אין כאן, התחשבות הדדית אין כאן. דמוניזציה הדדית דווקא יש, ומשם סלולה הדרך לאלימות פיזית.
קל מדי להסתפק בהאשמת הפוליטיקאים ועושי דברם בתקשורת. הצטדקות אטומה ודמוניזציה של היריב הן נגע שפושה בכלל הציבור, במיוחד בקצותיו הקולניים. תומכי גיוס החרדים ומתנגדיו הולכים באותה הדרך. המתנגדים אינם רואים כל בעיה בעמדתם, ורבים מהם מדברים סרה על צה"ל ומוחקים במחי יד את עולם התורה המפואר של הציבור הדתי. דורשי גיוס רבים אינם רואים את החרדים ממטר, ודבריהם גולשים תכופות לדמוניזציה של כל הנאמן לתורת ישראל.
אפילו במקומות חיוביים, אליה וקוץ בה. צמיחתן של קבוצות הידברות היא מבורכת, מנחמת ומעודדת בימים אלה, הלוטים בחושך וצלמוות. זכיתי להשתתף בכמה מהן. אולם גם בהן אני נתקל שוב ושוב באנשים רמי דרג ובעלי אמצעים והשפעה שאינם מסוגלים אפילו לשמוע ביקורת, קל וחומר לתהות על מעשיהם. תומכי הסרבנות מכחישים מכול וכול שתרמו במאומה להחלטת האויב להתנפל עלינו בשבת השחורה. הם עיוורים גם לקשר האפשרי בין מהומות ברחובות והסתערות על בסיסי צה"ל. את האחריות למצבנו במדינה טופלים רק על הימין, ובמיוחד על הדתיים. מאידך גיסא, אותם קולות של אטימות מוסרית וביטול הזולת משמאל בוקעים בקרב ימנים או דתיים.
ההתנהלות הזאת, בלי חשבון נפש והרגשת אחריות כפי שלמדנו מהתנ"ך, לצד הפיכת אחינו היהודי ממול לשטן, היא לא יהודית ומסוכנת בעליל. "אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ, שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר" (תהלים ק"כ, ה'), אמר דוד המלך. אנחנו גרים בשכונה זו, אסור לנו לסגל לעצמנו את מה שהשכנים עושים.
הרב פרופ' ג'פרי וולף הוא מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן
