נסיבות קיומה של ישראל בוחנות את גבולותיהם של רעיונות הליבה בליברליזם. באופן טבעי הדבר גורם אי נוחות למדינות ליברליות, שמעדיפות לא להיחשף למגבלות האידיאולוגיה שעליה נשען הסדר העולמי.
דיני המלחמה, לדוגמה, אינם מבטיחים מניעת סבל אנושי. גם אם מדינה מצייתת לדיני המלחמה בקפדנות, מניעת פגיעה באזרחים היא בלתי אפשרית כמעט – בייחוד כשהרעים קושרים בין ההגנה על מדינתם למות אזרחיהם. מדינות ליברליות חוששות שאם אנשים יראו זאת, הם יאבדו אמון בחוק הבינלאומי. הן נחושות לבלום הערכה אמיתית של דיני המלחמה, ולכן נכנעות בפני מי שמנהלים לחימה מתוך אוכלוסייה אזרחית, ומצהירות שאם הגנה עצמית מחייבת סבל של אזרחים – אסור להשיב מלחמה באופן יעיל.
מדינות ליברליות דורשות מישראל לסיים את המלחמה דווקא משום שהחוק הבינלאומי נשמר. הן מוטרדות מכך שישראל פועלת לפי החוק הבינלאומי, ולכן מציגה לעין כול את מגבלותיהם של החוקים האלה.
הן גם מפחדות שאנשים יפסיקו להאמין בניצחון הבלתי נמנע של הטוב הטבוע באדם. מיתוס מרכזי של הליברליזם הוא שכל חברה שתינתן לה ההזדמנות תשאף לשגשג ותבחר בדרך השלום. כמעט כל קונצנזוס בחברה הפלסטינית מתנגש עם המיתוס הזה. מדינות ליברליות מסרבות להכיר בהתעקשות הפלסטינים לדחות חיי דו־קיום בשלום לצד ריבונות יהודית. הן לא יכולות לתפוס שחברה שלמה תסכים לפגיעה מכוונת באנשים שאינם לוחמים כדי לכפות מסירת שטחים. הן לא מקבלות שהחברה הפלסטינית מעריכה את החירות רק אם היא מעניקה שליטה, ושחוסר שליטה מפריע לה יותר מהיעדר בטיחות ורווחה.
בשל הצורך הנואש לברוח מהכרה בעקרונותיהם של הפלסטינים, מדינות ליברליות מפקפקות ביכולתם של הפלסטינים לקבל החלטות. לטענתן, הפלסטינים "לא מתכוונים לזה", ואם כן – זה רק בגלל מה שהישראלים עושים להם. כל דבר רע בחברה הפלסטינית הוא תוצאה של המדיניות הישראלית. רק משום כך אין שלום.
יש להסוות בזהירות את מגבלות הליברליזם, והמדינות הליברליות מבינות זאת היטב. האשמה ישירה של ישראל עלולה למשוך תשומת לב רבה מדי לדרישות שמדינות אלה לא היו עומדות בהן. נראה שהמדינות הליברליות מצאו פתרון לכך בקרב המרכז־שמאל הישראלי, שבמשך עשרות שנים ביקש להרגיע את חרדותיו מהאופן שבו המדינה שנוצקה בדמותו, שינתה את פניה. כשם שחברות ברחבי אירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון הפכו את היהודי לשעיר לעזאזל כדי להקל על פחדים עממיים בעידן המודרניזציה, רבים מבוחרי ישראל הליברלים חיפשו ומצאו שעיר לעזאזל שירגיע את הטראומה החברתית שלהם. שמו בנימין נתניהו.
בחלקים בחברה הישראלית האחוזים בטירוף האנטי־נתניהו, מדינות ליברליות מוצאות יותר מסתם מטרה משותפת. הן מוצאות מפלט מקריאות אפשריות של צביעות או דעות קדומות. "אם כל כך הרבה ישראלים אומרים שהכול באשמתו, ברור שזה בסדר שגם אנו נגיד את זה". הזלזול הליברלי בראש הממשלה הוא מנגנון להעמדת פנים שבלעדי נתניהו ישראל תהיה נעימה ונכונה יותר, ושלא ניתן היה לבחון את הליברליזם בצורה כה אכזרית וכה כנה.
אך גם בהיעדר נתניהו, המדיניות הישראלית בנושאים החשובים לעולם הליברלי הייתה דומה להפליא למדיניותו של נתניהו כעת, ומדינות ליברליות נזהרות מלהודות בכך. הן אוחזות בחוזקה בכל דבר שמגן על המיתוסים שלהן מלהיחשף כאידיאלים מעולם הפנטזיה.
אילולא ספג נתניהו את יללותיו של עולם ליברלי מוטרד, הן היו מופנות לישראל כולה. לו היינו דבקים בצדקת דרכנו, היינו מודיעים לעולם הליברלי שהסיכוי הטוב ביותר לשגשוג הליברליזם הוא בחינתו ויישומו ביושר. אבל מכיוון שאיננו כאלה, בואו לפחות נהיה חכמים ולא ננסה לדחוק הצידה את השעיר לעזאזל.
ג'וש וארהיט הוא מנכ"ל וארהיט מדיה, עולה חדש מאמריקה ובוגר חטיבת הנח"ל
