"'הברית הקומוניסטית המהפכנית' ממנה יצאה הקבוצה הקיצונית, הוציאה כתב-עת 'החזית האדומה'. 'החזית'… היא קבוצה המונה שישה אנשים, וביניהם אודי אדיב,… יש לציין כמה מעקרונות מצעה: חיסול הציונות על־ידי התפוררות הדרגתית של העליונות הצבאית של צה"ל… יש בכך הרבה מן החזרה על העמדות של 'מצפן' מלפני המלחמה [ששת הימים]…"
עדות זו של חבר ארגון "מצפן" פורסמה ב־72' בעיתון תנועת "השומר הצעיר", "על המשמר", בכתבה תחת הכותרת "סיפור גילגולי 'מצפן'". היה חשוב להעלות אותה מן האוב רק בשל אזכורו של המרגל בן קיבוץ גן־שמואל והצנחן אודי אדיב, וזאת על רקע מתן "אות הנשיא להתנדבות" לשנת תשפ"ד ל"אחים לנשק".
כלומר, אם מותר לשאול בלחש, איזה נזק כבר יכלה לגרום למדינה קבוצה של שישה, שעליה נמנה אדיב, לעומת האסון שהמיטו מאות חברי "אחים לנשק" על המדינה. פעילות "אחים לנשק", שהשלכותיה התפרצו בשבעה באוקטובר, מעוררת מחשבה מחרידה, שמא תידרש יום אחד מדינת ישראל להתנצל בפני אודי אדיב. אדיב, שהורשע בריגול ב־73' ונידון לשנים רבות בכלא, שוחרר במסגרת עסקת ג'יבריל בשנת 85'.
יש לציין כי "אחים לנשק" אינו הארגון היחיד שחותר ל"התפוררות הדרגתית של העליונות הצבאית של צה"ל". גם בצה"ל התארגנה קבוצה שכזו. הפרקליטות הצבאית. היא אחראית לרדיפה ולהתנכלות ללוחמים הגיבורים שמחרפים נפשם מבוקר שמחת תורה ועד היום. מלבד הצער והבושה שלהם זוכים החיילים האמיצים אשר הצילו יהודים רבים וגם את המדינה עצמה, פעולות הפרקליטות הצבאית פוגעות בתדמית המוסרית של צה"ל ובכך מחלישות את מורל הלוחמים.
על חשיבותו של המורל לתפקוד הצבא כבר עמד טולסטוי בספרו "מלחמה ושלום", וכך הוא מגדירו: "במלחמה כוח-הצבאות … איננו אלא הכפלת כמותו באיזה דבר שאין לכנותו מפורש, באיזה X נעלם… זה הלא הוא רוח-הצבא, היינו רצונם… של האנשים המהווים את הצבא להיאבק ולחרף את נפשם,… רוח-הצבא הוא המכפיל, הפועל על ההמון, הנותן את תוצאות הכוח".
ה-X הנעלם בצה"ל, המשפיע על מורל החיילים, הוא המוסר. כפי שכבר קבע בן-גוריון "מלחמתנו עומדת על הבסיס המוסרי". היעדרו של תוקף מוסרי או ערעורו של המוסר פוגעים במורל הלוחמים ומרפים את ידיהם.
המגמה ההרסנית של הפצ"רית, האלופה יפעת תומר־ירושלמי, זוכה לגיבוי מלא מצדם של הרמטכ"ל ושר הביטחון והדבר מעורר תמיהות ותהיות באשר למניעיהם. האם ייתכן שראשי המערכת הביטחונית שאשמים בכישלון הקולוסאלי שניחת על המדינה לפני עשרה חודשים, מבקשים להיפרע דווקא מאותם חיילים ואזרחים שהצליחו לשים את האצבע בסכר ולעצור את השטפון? או שאולי החתירה לניצחון, הדבקות במשימה ורוח המכבים, הנושבת בשורות הלוחמים במערכה, מערערים את סולם הערכים המעוות שעליו התחנכו אותם בכירי צה"ל.
בדרך אגב יש להעיר ולתהות גם על היעדרם של חברי קיבוץ כפר עזה מההפגנות מול מחנה בית־ליד. כידוע, חברי הקיבוץ שוהים בשפיים, השוכן במרחק קצר מבית־ליד, מאז הפלישה הרצחנית לקיבוצם. חוסר סולידריות זו כלפי הלוחמים, שנחלצו להגנת הקיבוצים והתנדבו לשמור על רוצחי חבריהם ומשפחותיהם, מעוררת מחשבות נוגות על התנועה הקיבוצית ועל השתלבותה במדינה.
ייתכן ושמות המשפחה של רבים מבין העצורים בשדה תימן, הם הסיבה לחוסר הסולידריות. שמות משפחה אלה מעלים גם את החשש שבשורות המטכ"ל מתנגן לו השיר של חיים חפר, "רבותי, ההיסטוריה חוזרת", אך בשינוי קטן. כֵּן, הַכּוּשִׁי יָכוֹל כְּבָר לָשבת, כִּי הַכּוּשִׁי עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ.
