ההפטרה שקראנו בשבת האחרונה – לפני תשעה באב, לכאורה אינה קשורה לחורבן. ישעיהו הנביא פעל בימי עוזיה, יותם, אחז וחזקיהו – הרבה לפני חורבן הבית הראשון. יש לו שתי טענות קשות לאנשי זמנו. הראשונה היא נגד השחיתות שפשתה בשלטון: "איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה… שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים". השנייה היא העדפת הטקסים הדתיים על פני חסד וצדק: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר השם… חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי… רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי".
המסר ברור: תשתית החורבן החיצוני היא חורבן פנימי. חברה שיש לה הנהגה מושחתת היא חברה שאין לה הנהגה, כי זו עסוקה בעצמה ובטיפוח מעמדה. חברה שמעדיפה טקסים דתיים על פני טיפוח יחסים תקינים בין חבריה איבדה את היחס הנכון בין עיקר לטפל, ומלבד זאת היא חברה מתפוררת.
חז"ל טיפחו והקצינו את המסר הזה ביחסם לחורבן הבית השני: בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים – כלומר, בגלל העדפת שנאת היריב על פני הפגיעה בכבודו, ובעיקר מפני שחכמים ישבו בסעודה ולא מיחו בבעליה על העלבון הנורא. כמו כן, בגלל ענוותנותו של זכריה בן אבקולס חרבה ירושלים – כלומר, בגלל החכם שאמר את הדין האמיתי אבל לא הבין את הנסיבות שראוי לסטות בהן מן הדין. המסקנה היא שלא חרבה ירושלים אלא מפני שעמדו בה על הדין. זה מה שקורה כשעמידה על קוצו של יו"ד הלכתי או משפטי חשובים יותר מהבנת ההקשר הרחב. המדרשים וגם ההיסטוריונים לימדו אותנו שירושלים חרבה גם בגלל הקיטוב הפנימי הנורא בתוכה. קבוצות של קנאים המשיכו לפגוע זו בזו גם כשהאויב במלוא עוצמתו כבר עמד בשער.
לצד כל הלקחים החינוכיים והחברתיים האלה עומד הלקח ההיסטורי המעשי: ירושלים חרבה פעמיים בעיקר משום שאנשיה התעקשו למרוד בכוחות עדיפים ממנה בהרבה – בראשונה בבבלים, ואחר כך ברומים. בשני המקרים היו מי שהזהירו מכך. ירמיהו הנביא ניסה בכל כוחו להתריע נגד המרד בבבל, אבל הושלך לבור הכלא כנביא זעם המדכא את רוח העם. יהושע בן גמלא, הכוהן הגדול בסוף ימי הבית השני, ניסה להתריע נגד המרד ברומים וגם הוא נכשל. היו ליהודים סיבות טובות לשנוא את הרומים, ובשעת זעם קולו של ההיגיון הלך ונדם.
כמעט אלפיים שנה אנחנו קוראים את הפטרת חזון ישעיהו, וזמן קרוב לכך אנחנו לומדים ומכירים את כל מדרשי החורבן. אבל בבוא הריבונות השלישית, אנחנו מקפידים לחזור שוב על כל הטעויות והעוולות. על עיתונאים ואנשי ציבור שמבקרים בחריפות את השחתת השלטון נמתחת הביקורת שהם מסיתים ומכלילים, גם כשהם משתמשים במילים פחות חריפות מ"איכה הייתה לזונה" או בהכללות פחות גורפות מ"שרייך סוררים… כולו רודף שוחד". הממסד הדתי עסוק יותר בכפיית טקסים דתיים וברדיפת אלו שחורגים מהם מאשר בטיפוח החסד והכבוד לזולת, ובוודאי אינו חס על עלבונם של נרדפיו.
האיראנים ושלוחיהם מטפחים שנים רבות את טבעת החנק סביב ישראל, ואנחנו העדפנו לעסוק כל העת בתרבות של השחתה ובמלחמת זהויות בין המגזרים. גם עכשיו, כשהסכנה עומדת מולנו במלוא עוצמתה וחריפותה, אנו ממשיכים לטפח את מלחמת הזהויות בין מגזרים ותפיסות דתיות ופוליטיות. אפילו השבוע היה משום מה דחוף לתא"ל ברק חירם לגנות את "התרבות הישראלית", שרבים מטובי לוחמיו הם בניה ואוהביה, ולרון חולדאי להבטיח שגם ביום כיפור הקרוב לא יהיו תפילות במרחב הציבורי בתל־אביב.
חשוב לומר: כשמדובר במלחמה ממושכת כמו זו שצפויה עם איראן ושלוחיה, ראוי לדאוג שגם דמותה הפנימית של החברה הישראלית לא תתפרק או תעוות במהלכה. אבל את הקרבות ראוי לייחד למקרים קיצוניים במיוחד, שאין עליהם ויכוח. גם אז ראוי לעשות זאת באופן שלא יפרק בעצמו את החברה.
אף זאת: מרד החשמונאים הוכיח שאפשר לנצח גם כוחות רבים ועצומים, אבל לשם כך דרושים לא רק גבורה ותחכום צבאי, אלא גם בריתות מדיניות עם מעצמות אחרות. ייתכן שהבריתות הללו יתבעו גם ויתורים בנושאים דרמטיים פחות מעילות המלחמה עצמן. מי שלא יכיר בכך לא יגרוף את כל הקופה כתקוותו, אלא עלול בעיקר לקרב את החורבן.
