כשמדברים על "אגדות החורבן" בדרך כלל מתכוונים לשני דפים וחצי במסכת גיטין, שכוללים את קמצא ובר קמצא, היתוש של טיטוס ועוד כמה אגדות מוכרות יותר ופחות. אבל אחד ממדרשי האגדה המפורסמים ביותר שקשורים לתשעה באב, נמצא במקום אחר ואולי מתבקש יותר – מסכת תענית (כט, א).
המשנה מציינת שחמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב, הראשון שבהם הוא חטא המרגלים. חכמים בגמרא מחשבים שהתאריך אכן הולם את הפסוקים (אם כי די ברור שאם בית המקדש היה נחרב כמה ימים לכאן או לכאן, חז"ל היו מצמידים אליו את החטא), ולבסוף מובא המשפט המפורסם:
"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" – אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום, ערב תשעה באב היה; אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות".
ברמה המילולית, המדרש לא אומר שבית המקדש חרב בגלל חטא המרגלים – שהרי במשך כתשע מאות שנים שבין חטא המרגלים לבין חורבן בית המקדש הראשון, איש כנראה לא התייחס לתשעה באב כאל יום אבל לאומי. התהליך של סיבה ותוצאה שהמדרש מלמד אותנו הוא אחר: הפורענות הייתה צריכה להתרחש בתאריך כלשהו; ובדומה לעיקרון ש"מגלגלים חובה על ידי חייב", התאריך שנבחר משמים הוא אותו תאריך שאבותינו צבעו בשחור. ומאז, כידוע, אסונות רבים התכנסו לתאריך הזה, ביניהם גירוש יהודי אנגליה וגירוש ספרד, וגם תחילת הפתרון הסופי ב-1941. יש לנו כוח רוחני, אומר המדרש, והוא משפיע במציאות. כשאתה בוכה, מתאבל, שופך דמעות והכול לחינם – אתה יוצר כוח שלילי, והכוח הזה לא נעלם.
העיקרון הזה עובד גם באופן חיובי – כשאנחנו חוגגים את ליל הסדר, למשל, אנחנו מניחים שזה התאריך הנכון ביותר לחגוג את יציאת מצרים, שכוח כלשהו של חירות חוזר ומתבטא במציאות רוחנית כלשהי בכל שנה ושנה. גם בתשעה באב עצמו, ההלכה היא שאין אומרים בו תחנון מפני שהוא נקרא "מועד": "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי". זהו יום שיש בו כוח, שיכול להיות גם חיובי אם נצליח לתקן.
מבכי אל בכי
אבל אי אפשר להסתפק בהסבר הזה. כשחכמים מחברים שני מושגים, הם בדרך כלל מבקשים להצביע על קשר עמוק כלשהו ביניהם. מה אם כן משותף לחטא המרגלים ולחורבן בית המקדש?
נוסיף ונשאל: לכאורה מדובר בשני סוגים שונים של בכי. הבכי בימי המרגלים הוא עצמו החטא: בני ישראל שמעו על האיום הנורא שנשקף להם מיושבי הארץ והתחילו לבכות בייאוש ובבהלה. בעקבות אובדן העשתונות שהתבטא בהטחת דברים כלפי מעלה, נגזרה הגזרה של ארבעים שנות נדודים במדבר. הבכי של תשעה באב, לעומת זאת, הוא בכי של אבל וגעגוע לבית המקדש, והוא נתפס כדבר חיובי ואפילו סוג של מצווה. "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה".
הקשר הבולט בין שני המקרים, הוא הגלות – בני ישראל בספר במדבר אפילו לא נכנסו אל הארץ, וכבר גלו ממנה לארבעים שנה ומתו במדבר, בדיוק כפי שאיחלו לעצמם. וגם החורבן גרר איתו גלות, בפעם הראשונה של שבעים שנה ובפעם השנייה של כמעט אלפיים.
מי סופג את עונש הגלות? מי שלא ראוי לשבת בארץ ישראל. לעם ישראל יש ייעוד א-לוהי, חוזה שהוא חתם עליו בהר סיני: להיות ממלכת כהנים שמתנהלת בארצה כמגדלור לכל העמים – גם עובדת את ה' וגם מנהלת חיי חברה ומעשה.
אנשי דור המדבר מאסו בחצי השני של השליחות. הם לא רצו להיכנס לארץ, פחדו מההשלכות של עולם המעשה, ועל כן נגזרה עליהם גלות במדבר. בניהם נכנסו לארץ וכבשו אותה, וכעבור דורות רבים שוב נמצא דור שלא היה ראוי לשבת בה: הפעם כי עם ישראל לא רצה להגשים את תפקידו הגדול, לחיות לפי ערכי התורה והמוסר. ממלכת ישראל, ואחריה ממלכת יהודה, מלאו עבודה זרה, ושחיתות שבאה לידי ביטוי בשפיכות דמים וגילוי עריות, וכבר לא היה להן מקום בארץ ישראל. ועכשיו הגענו לתאריך המתאים להיפרע מאלה שאיבדו כיוון: תשעה באב.
בתשעה באב, שהוא זמן שיש בו כוח, נזכור שהתיקון לבכי של החינם ולשנאת החינם נמצאים בידיים שלנו. הצעד הראשון הוא לשוב ולזכור מי אנחנו ומה אנחנו.
