רעידת אדמה שמקורה בסוריה הורגשה הלילה גם בישראל. באופן סמלי, אכן רועדת האדמה. היא רעדה במשך ארבע השנים האחרונות אבל מעטים סירבו להרעיד בעקבותיה את תפיסת עולמם. האדמה רועדת גם עתה וספק רב, גם לאחר עשרת החודשים האחרונים, אם האסימון נפל עד תום, ואם מתקיים תהליך עמוק של הפנמה לגבי מהות התהליכים המכוננים את המציאות בת זמננו.
חוסר ההפנמה לגבי הרעידות הטקטוניות של עומק הקרקע, ניכר היטב פה וגם שם, בהתנהלות שלנו ושל בעלי בריתנו.
פה זה ניכר בעיקר בהמשך השיח השטוח משני עברי המפה הפוליטית. בין אלה המבקשים לתקן את סטיית התקן של ה-7 אוקטובר ולהחזיר אהבות נושנות (של הדוניזם וחיי נוחות נטולי עומק זהותי יהודי, שאינם מחוברים להיסטוריה הקדומה ולזהות השורשית), לבין אלה החושבים שניתן להתמודד עם המציאות הנוכחית באמצעות מפגני כוח בלתי מרוסנים המכוונים לכל עבר. אלה ואלה שוגים בתפיסותיהם ובעיקר אינם מודעים לגודלו של האירוע שישראל נמצאת בתוכו, שהוא חסר תקדים מאז 1948, ולפיכך מחייב הכרעות בין ברירות וחלופות מרובות סיכונים, שצריך לומר ביושר: בעיקרן הן רעות.
יש לשער כי החלטות מעין אלה עמדו בפני קדמונינו שחרב עליהם הבית, אי שם לפני כאלפיים שנים. אז ההחלטות שהתקבלו היו רעות וכושלות במיוחד, וחשוב לומר זאת – כי אמנם שנאת חינם כנראה הייתה אז לרוב ובשפע, אבל בואו ונשים דברים על דיוקם: לא שנאת החינם ולא היריבויות הפנימיות שהיו גם היו, כמו עכשיו, מוטטו את התקרה על הבית היהודי והחריבו את העצמאות (החלקית) היהודית.
היו אלה הרומאים, המעצמה מספר אחת של התקופה, ובעיקר המפגש בינה ובין היישוב ביהודה שהתנהל אסטרטגית באופן בעייתי ושלומיאלי, כשל בהבנת מגבלות כוחו ונקלע לסיטואציה שממנה היה קשה להיחלץ. הקטטות הפנימיות הוסיפו חומרי תבלין שהקדיחו את התבשיל, אבל חומרי הבערה שהביאו לרתיחה הגדולה היו נעוצים במקומות אחרים, שעניינם במציאות האסטרטגית של העת העתיקה ובחוסר היכולת להפנים ולהבינה עד תום.
הסרט "אגדת חורבן" של הבמאי גידי דר משנת 2021, כשמו, הוא אכן סוג של אגדה ונרטיב חברתי בלבוש היסטורי, שפספס את הנקודה המרכזית בקריאת ההיסטוריה של החורבן. אין ספק שאחדות לא תזיק פה. אין ספק שהפרויקט הציוני נפגע בשנים האחרונות בשל פילוג ופוליטיקה של אליטות. אין ספק שהפילוג עדיין מרחף בחלל, ואין ספק שהוא השפיע על החלטות היריבים וממשיך להשפיע גם בהווה (ראו ערך הודעת חמאס מאתמול על פגיעה בחטופים, שנועדה לפזר מלח על העצבים החשופים בישראל פנימה).
ברם, זה רק חלק מתמונת המציאות. השאלה המרכזית אינה נוגעת לגבי קיומם של חילוקי דעות, שהם אינהרנטים בתרבות היהודית, כי אם לגבי תוכנם – ובעיקר לגבי המפגש בינם לבין הבנת המציאות האסטרטגית, הבנת תהליכי השינוי שמתחוללים במרחב, הבנת מסלול התפתחות ההיסטוריה. כל אלה מחייבים אותנו למעשה הקדמוני של האב המייסד, קרי "לך לך" – רוצה לומר, לפרידות קשות מתפיסות, קונספציות, אמונות והרגלים, ולהגדרה מחדש של יעדים, נתיבים ודרכי פעולה המבוססים על ריאליזם מפוכח ואמיתי ופחות על אמונות מדומיינות והרגלים קודמים.
