אחת השאלות שנשאלות מזה שנים אך מעצבנת במיוחד בשנה האחרונה, היא: מתי הביקורת על ישראל הופכת לאנטישמיות?
עבור רבים מאיתנו, זו שאלה שכמעט ולא ראויה לתשובה כלשהי מלבד: "אם אתה צריך לשאול, לעולם לא תדע". אם אתה יכול להסתכל על המוני המטורפים ברחבי העולם המערבי שקוראים לרצח עם ולא להבין שהם חוצים קו כלשהו, אז אתה פחות או יותר כבר מקרה אבוד.
אף על פי כן, יש מקרים בהם השאלה נשאלת מתוך בורות פשוטה. לעתים קרובות לא-יהודים מבולבלים באמת מהסוגיות של ישראל והאנטישמיות, ולפחות קיימת האפשרות המעורפלת שהם מוכנים ללמוד.
אני מאמין שבזמן שבו יהודים נמצאים במוקד השנאה ונרצחים, כפשוטו, על ידי שונאי ישראל, אין שום סיכוי שביקורת על ישראל אינה אנטישמית – סובייקטיבית או אובייקטיבית. בין אם יש כוונות טובות ובין אם מטומטמות לחלוטין, ביקורת כזו חייבת להאכיל את החיה האנטישמית.
אני מבין שרוב האנשים – ואולי גם רוב היהודים – לא מסכימים איתי. אף על פי כן, אני חושב שעבורם, השאלה מתי ביקורת הופכת לאנטישמיות אינה קשה למענה כפי שהיא עשויה להיראות.
יש, למעשה, מבחן לקמוס פשוט למדי לאנטישמיות. צריך רק לשאול מבקר של ישראל: האם הוא בסדר עם הרג יהודים?
מבחן הלקמוס הפשוט הזה הוא, למרבה האירוניה, מה שגרם לי לנוע לכיוון הציונות וישראל. בצעירותי הייתי קונפורמיסט שאימץ את האידיאולוגיה הפרוגרסיבית האנטי-ישראלית של הסביבה שלי, עד כדי כך שחברים האשימו אותי בשנאה עצמית (הם צדקו). רק כשפרצה האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הבנתי – למרבה הזעזוע והבלבול הגדול שלי – שאלה שהחשבתי כאנשים ב"מחנה שלי", היו בסדר גמור עם הרג יהודים, וידעתי זאת כי הם אמרו זאת. עזבתי את העולם הפרוגרסיבי ולא הסתכלתי לאחור.
עם זאת, זו לא רק שאלה של האם מישהו תומך בגלוי בהרג יהודים. אחרי הכל, אם כן, אין ספק באשר לאנטישמיות שלהם. מכאן הזעם והחרדה שלנו כשצעקות "מוות לישראל" נדחות כלאחר יד כ"רטוריקה מחוממת יתר על המידה".
ובכל זאת, אנטישמים לא תמיד כל כך ישרים. לדוגמה, אנשים רבים ינסו להצטייר כ"הוגנים" על ידי אמירת דברים כמו: "כן, ה-7 באוקטובר היה נורא" או "כמובן שלישראל יש זכות להגן על עצמה", לפני שהם פותחים בהתלהמות שבאה מיד אחרי ה"אבל" הבלתי נמנע שלהם.
מה שההתלהמות מסתכמת בו בדרך כלל – מאחורי דמעות התנין על אבדות אזרחיות, מתנחלים, קולוניאליזם וקלישאות אחרות – היא קביעה פשוטה למדי אם לא מדוברת: כשישראל עומדת בפני רצח אזרחיה, על ישראל לא לעשות כלום. יתרה מכך, כל מה שישראל עושה הוא בהגדרה פשע.
למרות העובדה שהאנשים שמשמיעים את הטיעון הזה בדרך כלל מחשיבים את עצמם כ"נאורים", אפשר להעלות טיעון כזה רק על ידי הסתמכות על עיקרון יחיד ומפלצתי במיוחד: חיי יהודים הם חסרי ערך.
כלומר, הנאורים טוענים שהיהודים והמדינה שהם יצרו כדי להגן עליהם, צריכים לוותר על כל אינסטינקט אנושי, מוסר, כבוד ושכל ישר, ופשוט לשבת שם ולתת לעצמם להירצח. אף אחד שרואה ערך כלשהו בחייו של יהודי – או, יש לחשוד, חיים בכלל – לא יכול היה להאמין לדבר כזה, שלא לדבר על לומר זאת בקול רם. עבור אלה שכן מאמינים בכך, "אנטישמי" הוא התיאור הקיים היחיד.
למרבה הצער, אנו רואים "נאורים" בכל מקום בימים אלה. הם לא נמצאים רק בקמפוסים ברחבי צפון אמריקה, אלא גם באו"ם, בבית הדין הבינלאומי לצדק ובבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. הם חדרו לאינספור ממשלות ברחבי העולם, כולל זו של ארצות הברית. הם פעילים ודיפלומטים ועיתונאים. הם פרופסורים ופילוסופים. והם, לפעמים, החברים והשכנים של יהודי חו"ל. הם מתיימרים לסגידה הומניסטית לכל החיים באשר הם, במיוחד חיי אדם, ובכל זאת… הם בסדר גמור עם הרג יהודים.
מטבע הדברים, רבים מהנאורים הללו מודעים רק במעומעם לחטא שלהם. אם יעמתו אותם איתו, הם לעולם לא יודו בכך, ולעתים קרובות – יתחילו להתפרץ בהתקפי זעם פוטנציאליים. אף על פי כן, לא קשה להבחין מי הם מאחורי מסיכת הנאורות.
כדי לחשוף את פרצופם האמיתי, אנחנו צריכים רק לדרוש משהו מובן מאליו אך גם די רדיקלי: סלידה ממשית, אימה ממשית, מרצח יהודים. אנחנו חייבים לראות אותם נדחים מעצם המחשבה שזה יכול לקרות, כל פעם מחדש, בדור הזה – כמו בכל הדורות האחרים.
אם מישהו מבקר את ישראל אבל עדיין מפגין סלידה ואימה כזו מרצח יהודים, אז אנחנו יכולים לפחות להניח בהיסוס שהוא לא אנטישמי. לכל הפחות, אנחנו יכולים להעניק לו הנאה מהספק. לאן אנחנו הולכים משם, כמובן, זה מה שיכריע בסופו של דבר מי הנאור ומי לא.
