בשל קוצר היריעה, לא אעסוק כאן בשקריות הטענות כנגד חיילי צה"ל, אציין רק שמדובר בעלילת דם נבזית של מי שבוחלים בהפעלת הכוח הנדרשת כדי לעצור את האכזריות הערבית נגד אזרחי ישראל, ואינם מזהים את ההבדלים העצומים בין חיילי צה"ל ומחבלי עזה.
אך לפני שאנחנו מבררים את אמיתות התלונה, חשוב שנשאל את עצמנו מדוע "נחקר" מלכתחילה יחסם של חיילי צה"ל לאויב. שלוש טענות יש למגיני החקירה המיותרת: החובה המוסרית לחקור – כדי שנהיה "טובים מהחמאס", החובה החוקית לחקור, והצורך לחקור, כהגנה מפני תביעות בינלאומיות – "השכפ"צ" המשפטי.
לשאלה המוסרית – ראוי היה שהפצ"ר תדע שחיילי צה"ל טובים עשרת מונים מחמאס בלי שהחיילים יידרשו להוכיח לה את זה, ובלי לסייע לחמאס לנצח במלחמת התודעה שהוא מנהל נגדנו במקביל לקרבות בעזה ויו"ש. אבל גם אם היא מתקשה להבין את המציאות הזו – מוסר, אפילו אוניברסלי, אינו עילה לחקירה פלילית. בשביל לחקור ולהעמיד לדין, זקוקה הפצ"ר לחשד לעבירה על חוק כתוב ומחייב, ואין כזה בנמצא לגבי תושבי עזה מיום שהכריזה ישראל עליהם מלחמה.
בשאלה החוקית, הכשל של הבנת הפשט המשפטי בפצ"ר כבר מעורר תמיהה. בזמן מלחמה, אין לאויבים – חמושים או לא – הגנות של החוק הלאומי, אפילו אם המוסר מכתיב התנהגות אנושית יותר מזו שהוא נוהג בנו. דיני המלחמה, שמכירים בהיעדר ההגנה הזו ומבקשים לכונן אותה בכל זאת, חלים רק על מי שמקיים את הדינים בעצמו, גם ברמה ההסכמית וגם במנהגית. הטענה כאילו ישראל חייבת להגן על תושבי עזה למרות הברבריות שנהגו ונוהגים בנו ובחטופינו, איננה מעוגנת בדבר מלבד פרשנות אנטישמית ומגמתית חסרת בסיס שאימוצה על ידי מערכת המשפט הישראל בזוי.
סעיף החלות של אמנות ז'נבה (סעיף 2 בכל אחת) קובע שהן חלות על אויב שלא חתם עליהן אבל מקיים אותן. סעיף 4 של השלישית והרביעית מבהיר שהן לא חלות על מי שלא מקיים אותן אישית או קבוצתית. בהתאם, הטענה שקיימת חובה מנהגית לקיים את האמנה חד צדדית עומדת בניגוד להסכם הכתוב. מנהג הופך לחובה בינלאומית כשהוא נפוץ בעולם כולו. מספר המדינות בעולם שבכלל נדרשו לשאלות מסוג זה זניח ואף מדינה מעולם לא הגנה על האויב בהיעדר הדדיות. ובצדק – זה רעיון מסוכן להחריד.
מנסחי האמנות, שהיו מדינאים עם הבנה של מגבלות הכוח, ולא משפטנים משולחי רסן, הבינו היטב שחסינות חד-צדדית מסכנת את הצד שמעוניין לשמור על החוק ומעודדת הפרה מכוונת של האמנה. הם אסרו על השימוש במגינים אנושיים והסירו הגנות ממתקנים אזרחיים המשמשים לירי – בדיוק מהסיבה הזו. אני בספק אם חזו את השימוש של חמאס באמנה כרשימת מטלות לביצוע כולל סיכון מכוון של אזרחיו כדי לייצר סימפטיה בינלאומית, אבל הנבלות המוסרית הזו מוכיחה שצדקו כשהגבילו את החלות, אפילו המנהגית, של דיני המלחמה, למצבים של מחויבות הדדית.
למען הסר ספק, אפילו אם היה אמת בטענה המגוחכת שעזה הייתה תחת "כיבוש" טרם מלחמה, המצב הזה כלול בהגדרות האמנות למצבים שבהן הן רלוונטיות ולא משנה את האמור לעיל כמלוא הנימה. העובדה שערביי עזה אינם מוכרים באו"ם כ"מדינה", לא משנה את המצב החוקי "מלחמה ללא דיני מלחמה", שבו אנחנו נמצאים מול חמאס. וזה המצב כי חמאס בחר לפתוח במלחמה, ובמסגרתה הוא מפר בכוונת מכוון את הכללים הבסיסיים ביותר של אנושיות.
לאף תושב בעזה לא עומדת טענה של "פשעי מלחמה" כנגד צה"ל. זו התשובה היחידה שהייתה צריכה להישלח לכל הערכאות שמשמשות כלי נגד מלחמת הקיום של ישראל. החוצפה של העיסוק בישראל, בזמן שחמאס והרשות נהנים מחסינות מפני החוק המומצא הזה, היא אנטישמית במובהק.
טענת "השכפ"צ", בייחוד למול ה-ICC, היא ניתוח שגוי מיסודו של המציאות. ראשית, עצם שיתוף פעולה עם ערכאות בינלאומיות, מכפיף את הריבונות הישראלית לקביעות שרירותיות של גורמים חיצוניים ועוינים לישראל. שנית, הפצ"ר וחבריה טוענים שבית הדין מתערב רק אם המדינה לא תובעת בעצמה. זהו עיקרון המשלימות. אבל ישראל אינה צד לאמנת רומא. אפילו הייתה אמת בטענה שיש לבית הדין סמכות לחקור בלי הסכמתנו, אין לנו חובה לסייע בחקירה, ובלעדינו אין לנציגי בית הדין דרך לנהל חקירה – אין לו גישה לעדים, לחשודים או לראיות.
בית הדין יקבל חומר חקירה רק אם ישראל תשתף פעולה או תחקור את האירוע בעצמה ותדליף את חומרי החקירה לידי התובע המוסלמי הנלהב. "משלימיות", התובע כבר הבהיר, לא מחייבת אותו. מכאן נובע שמדינה חפצת חיים, תפעל לוודא שלא יהיו לו בהישג יד שמות או ראיות שניתן לעוות, כפי שברור לכל בר דעת שיעשה – הרי בשל כך אנו זקוקים ל"שכפ"צ" מלכתחילה. כל דבר אחר הוא שיתוף פעולה עם אויב בזמן מלחמה ואין בכך שום היבט מוסרי.
כיוון שנדרש "שכפ"צ", ברור שהפצ"ר מבינה שהערכאות הבינ"ל מסוכנות. אבל אם כך, מדוע פעלה לייצר את הראיות להרשעה? על מי היא בעצם מגינה חוץ מהמחבלים ומעצמה? בית דין בינלאומי ישאף לתבוע בכירים לא חיילים מהשורה. כשהפצ"ר מקריבה למולך את החיילים – היא מסירה את איום התביעה רק מעצמה. מסיבה לא ברורה, היא כנראה מפחדת מהאג יותר משהיא מפחדת מהחמאס. זו אמנם בעיה, אבל הפתרון לה אינו להניח לפצ"ר להשתלח בחיילי צהל ולהפריע להם לנצח.
