פרשת ואתחנן נפתחת בתחינת משה להיכנס לארץ, שנענתה בשלילה: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם". גם משה קיבל צו ונשמע לו, "עבורכם". בדומה לנאמנות דור המדבר לא־לוהים, גם משה מקבל ציווי ונענה לו באהבה שאינה תלויה בדבר.
לאחר פתיחת הפרשה עם תצפית משה ממרומי ההר, מגיעה הירידה. "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא", מספר משה, ושם הגיעה נפילה רוחנית "מוּל בֵּית פְּעוֹר", מרכז הפולחן האלילי של אל המוות הכנעני, כפי שתואר בספר במדבר, "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" (כה, ג). את הדיה של נפילה זו עוד נמצא בספר יהושע: "עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כב, טז).
דור תמים שגדל מוגן בחממת המדבר, סביב תורה ותפילה, משכן, צניעות וקדושה בהנהגת משה ואהרן, נפגש לראשונה עם העולם שבחוץ, ומגלה בשכנות לו פולחן אלילי מפתה: הזמנה לשחרור מכל ערך ונורמה, התפרקות מכל מגבלה, מיניות פרועה, מסיבת הסוף, שמוקמה בישימון, באזור ים המוות. זהו חטא העגל של דור המדבר. זהו סיפורו של בעל פעור, המפגש עם הקצה.
בהקשר הזה, משה מציין את תכונת הראייה: "עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת". אתם ראיתם זה עתה את ההשלכות של ההליכה אחר האלילות, את החורבן הטמון בה. זאת לעומת הצעתי, לשמוע ל"חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם", המייצרים יציבות ומכוננים רגשות אהבה. משה עתיד להיטמן מול בית פעור: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" (לד, ו). מקום מותו אינו ידוע, ואולי אין זה חשוב. הזכות להיכתב בספר החיים למענך אלוקים חיים, חיה בדיוקנו של ספר דברים, המנסח את השותפות העמוקה בין אדם לאלוקים, זו שמחוללת אהבה וקִרבה ומאפשרת לדברי משה להתגלות כתורה שבכתב.
מכת חושך חיובית
משה משחזר לשומעיו את האירוע המכונן של מתן תורה, "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל", ומוסיף מונח חדש לרגעי ההתגלות. שעת בוקר, ההר בער באש, היו ברקים מסביב, אבל החושך עטף את כולם. מכת חושך חיובית: "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים". רגעי ההתגלות היו בחושך מוחלט, ללא ממד חזותי כלשהו, העלול לפתוח פתח ליציקת תבנית, צלם וצורה. המפגש עם אלוקים היה דרך שמיעה, ללא ראייה, תפיסה שעלולה להוליד רגש של בעלות. "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ". האש והברקים היו, אבל אף אחד לא ראה אותם, ההתגלות אז ועתה מתרחשת בחושך, מבוססת על שמיעה, ללא גבולות זמן ומקום.
זהו תיאור מופלא המתכתב עם ההמשך, עם פרשיית המצוות, "הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים", אשר גם לגביהם מודגש כוח השמיעה: "וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל". לאחר מכן תבוא המצווה, שהחוקים והמשפטים הם הרחבות שלה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ־לֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". הציווי היסודי, המשפט היהודי המכונן, נפתח במילה "שמע", שמשמעה הקשבה. לא ראייה אלא שמיעה, שהיא המאפשרת אהבה. עד היום אנו קוראים פסוק זה בבוקר ובערב בעצימת עיניים, בחושך. אנו אפילו מכסים את העיניים בידינו כדי ליצור חושך ממשי, להיות פנויים להקשבה פנימה, למצוא את הקול בתוכנו.
הדרישה לשמוע את קולו של אלוקים בחושך משחררת את החיים הדתיים מנטייה אלילית, המעצבת חזותית את צורת האלים. כביכול היא מקרבת אותם לחיים האנושיים. אבל יש לה מחיר. היא מרחיקה כל מובנות בין אדם לאלוקים, ומייצרת חשש וחרדה. הסתרת צורת האל, ההימנעות מכל פסל ומסכה חזותיים, מחייבת לחדד את כוח השמיעה הפנימי. במקביל היא מחייבת ליצור תמונה בהירה של החובה הדתית, ידיעה מה מבוקש מאיתנו, רשימת "חוקים ומשפטים צדיקים", הגנה על צדק ומוסר, ערי מקלט ועוד.
כל זה מייצר תמונה הפוכה מהתרבות האלילית, המציגה חזותית את דמויות האלים, הופכת אותם לאנושיים עם כוחות־על, אבל דווקא בשל כך מותירה את האדם ללא שקט מולם, ללא ביטחון המאפשר לו יציבות שממנה תצמח אופציה חיונית של אהבת אלוקים.
תיאום ציפיות
משה רבינו פותח את פרשיות המצוות בשורש שמ"ע, המבחין בין עולם אלילי ובין עבודת ה' אלוקי ישראל. הוא מחדיר בעם את ההבנה שהיחס בין האדם לבוראו איננו יראה וחשש, אימה בפני הלא נודע, פחד מוצדק מעמידת האנושי מול עוצמת האלים.
המצווה הראשונה, לעצום עיניים כדי לזכות באהבה, מציעה מצע מובן של "חוקים ומשפטים" – הבנה מהם הציפיות של אלוקים מאיתנו, וכיצד ניתן לעמוד בהן בבטחה. איננו עומדים בפני אל שרירותי או בפני אל אחד מני רבים, מסובכים בתוך עימות שמיימי סוער בין תשוקות מנוגדות ובלתי צפויות, מנסים לפייס ולרצות. היצור האנושי אינו כלי משחק בידי אל כזה או אחר, שרצונותיו אינם צפויים. איננו יכולים באמת לחוות על עצמנו את היותנו אלים, משוחררים מכל עול וערך.
התורה מציעה, בשם האהבה, סדרת חוקים ברורה, סדורה, אנושית, המייצרת מובנות וממילא מפיגה מתח וחשש. ניתן לשמוע את קולו של אלוקים מבפנים. הוא צפוי, הוא מדבר בשפת החיים עלי אדמות. הברית שהוא מציע מחייבת את האדם, אבל במקביל גם את אלוקים. זהו החוזה בינינו, זוהי השפה המשותפת, המאפשרת להצמיח רגשות אהבה בין אלוקים לאדם.
הזכות להיכתב בספר החיים למענך אלוקים חיים, חיה בדיוקנו של ספר דברים, המנסח את השותפות העמוקה בין אדם לאלוקים. שותפות המחוללת אהבה וקרבה, ומאפשרת לדברי משה להתגלות כתורה שבכתב.
