בזמן מלחמת השחרור שירתו שמעון מנהיים ואליעזר בלומנטל כטבחים בגדוד 33. באחת השבתות דרש מהם קצין לבשל בשבת. השניים סירבו. הם נשלחו למאסר בכלא צבאי, וראשם גולח. פנייתו של הרב גורן לבית הדין הצבאי של חטיבת אלכסנדרוני לא הועילה. אחרי כמה עימותים כאלו הכריע בן־גוריון שכל המטבחים בצה"ל יהיו כשרים וישמרו שבת.
בימיו הראשונים של צה"ל התרכזו החיילים שומרי המצוות ביחידות דתיות. היו שחשבו שהמענה לחיכוכים הוא יותר הפרדה. בן־גוריון הגיע למסקנה ההפוכה, וסבר שאסור להפריד את הצבא ליחידות דתיות וליחידות חילוניות. הממלכתיות מחייבת צבא ישראלי אחד, ולכן הממלכתיות מחייבת כשרות ושבת. ההכרעה ההיסטורית הזו של בן־גוריון הצילה את צה"ל.
כיום אנו עומדים בפני הכרעה דומה. המלחמה דחתה את הדילמה, אבל לא הקהתה אותה. על הפרק הפעם ערבוב נשים וגברים ביחידות קרביות, והמחיר נותר אותו מחיר שעמד בפני בן־גוריון. בג"ץ עוסק שוב ושוב בסוגיה הזו, ארגוני הנשים דוחקים בצבא לאמץ עמדה רדיקלית, עיתונאים מדווחים בהתלהבות על עוד תקרת זכוכית שנפרצה, וכולם מתעלמים מההשלכה הברורה: פיצול חלילה של צה"ל לשני צבאות – צבא דתי וצבא חילוני.
נקודת המוצא היא שגם הרב הכי ליברלי לא יתיר מבחינה הלכתית שירות קרבי משותף של גברים ונשים. לחיילות יש מקום חשוב בצבא, ואין ספק לגבי תרומתן במלחמה הזו. נשים וגברים משרתים בצבא יחדיו ברוב המערכים, ואין בזה בעיה. אך בשירות הקרבי, עם הקִרבה הגופנית הצמודה שיש בו, זה פשוט לא יכול לעבוד. אני שומע את הסיפורים מעזה, על חיילים ששהו שלוש יממות רצופות בנמ"ר סגור ועשו את צרכיהם בשקיות, ואני שומע גם איך זה נראה במקרים הנדירים שחיילים וחיילות שהו יחדיו בנסיבות הללו. גברים דתיים וגם נשים דתיות לא יוכלו לשרת ביחידות קרביות שדורשות קִרבה גופנית מתמדת בין גברים לנשים.
אשת מילואימניק כתבה לי במרירות: "בעלי במילואים כבר 180 יום. חיילי מילואים דתיים נשואים, שרובם מתנדבים, מוצאים עצמם בחודשים האחרונים ישנים בבתים בעזה עם חיילות, לא תמיד בגלל צורך מבצעי – ואנחנו שותקים, כי זו מלחמה. הציבור שלנו שותק ומפקיר אותנו – את התא המשפחתי של המילואימניקים הדתיים". זה לא שהיא חושדת בבעלה, כמו שיגחכו הציניקנים. היא בוטחת בבעלה לחלוטין, אך שניהם מאמינים שיש סוג של אינטימיות שצריכה להיות שמורה רק לקשר העדין שבין איש לאשתו. יש שחושבים אחרת, וזו זכותם; אך מי שיזלזל באמונות ובערכים של החיילים הדתיים ימצא עצמו חלילה מול שוקת שבורה.
עירוב נשים וגברים ביחידות קרביות יביא לפיצול הצבא. התהליך המסוכן הזה כבר התחיל. לפני כמה שנים החליט קצין תותחנים ראשי לשלב כמה שיותר חיילות בכמה שיותר יחידות תותחנים. התוצאה היא שחיל התותחנים, שבעבר הקרוב שירתו בו המון חובשי כיפה, כמעט התרוקן מדתיים. במילואים עוד רואים הרבה תותחנים דתיים, אך בסדיר המצב כבר שונה בתכלית. יש שרואים ניצנים של תהליכים כאלו גם ביחידות אחרות: חניכים בקורס מפקדי הטנקים האחרון העלו חששות כבדים בנוגע למגמות כאלו בחיל השריון. אינני מתייחס כאן לשאלת הכושר הקרבי של בנות, ואפילו לא לשאלת רוח היחידה, אלא רק להיבט המסוים של הדרת הדתיים. אני מעריך ומוקיר את תרומתן של הנשים לצה"ל, אך מי שיתעקש לערבב אותן עם גברים ביחידות קרביות משותפות עלול לפורר את אחדות הצבא.
הניסיון להפוך את ט"ו באב לגרסה היהודית של "ולנטיין" הוא מסולף: ט"ו באב היה חג הנישואין, ולא חג האהבה. אך האמת היא שבכל מקרה ט"ו באב היה יותר מזה. הוא היה גם יום אחדות ישראל: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה". בדור הראשון של נוחלי הארץ נאסר על בת יורשת נחלה להתחתן עם גבר משבט אחר, כדי שלא יתערבבו נחלות השבטים. האיסור הזה היה חיוני בדור ההוא, כדי לכונן את התודעה הבריאה של שבטיות קהילתית. אך כאשר האיסור בוטל, בדור הבא, חגגו בט"ו באב את אחדות השבטים. איפה מזדמן לשבטים שלנו להתערבב היום? אנחנו לומדים במערכות חינוך נפרדות, וכנראה אין מזה מנוס, אך לכל הפחות אנחנו נפגשים בצבא. מי שיסכן את השיתוף הבריא הזה בצבא, מי שיפצל את הצבא לחטיבות דתיות ולחטיבות חילוניות, מסכן לא רק את עתידו של צה"ל, אלא את עתידה של מדינת ישראל כולה.
motzash.navon@gmail.com
