פעם, כשהיינו קטנות, נהגנו אני וחברותיי לשחק בגומי. היינו כורכות אותו על הקרסול ומבצעות עליו תרגילים כשבכל פעם הגומי היה עולה בגובהו ואיתו גם דרגת הקושי. מפאת אורכן החריג של רגליי, ב־90 אחוז מהמקרים הייתי מנצחת במשחק. אבל לא היה בניצחונות האלו שום זוהר – תמיד ייחסו אותו לגובה המוגזם שלי ולא לאיזה כישרון מיוחד. עד כדי כך שהחברות התחילו להכריז על הניצחונות מהמקום השני. "ראיתן את זאתי?" היו אומרות, "הגיעה מקום שני, אחרי רחלי".
אף אחד לא יזכור כנראה את יאנג ליו, המתאגרפת הסינית שהובסה על ידי אימאן חליף בגמר האולימפי, אך בעיני רבים היא האלופה האולימפית האמיתית. חליף יכולה להסתובב עד מחר עם מדליית הזהב הנוצצת, אבל קונצנזוס סביב הזכייה? את זה לעולם לא יהיה לה, משום שעולם הספורט אוהב להתרגש מתצוגות כישרון אמיתיות. מהארד וורקרס כמו נדיה קומנצ'י; מיחפנים שטוחי רגל כמו אבבה ביקילה.
הרבה מידע כוזב התפרסם על אימאן חליף. היא נולדה כאישה, גדלה כאישה, היא לא טרנסג'נדרית כפי שרבים טעו לחשוב וגם לא גבר שניסה להשתחל לתחרות נשים. רק בדיקות דם העלו שהיא מסתובבת עם יתרון גנטי משמעותי בתחום האגרוף – על פי הדיווחים היא בעלת כרומוזומים XY. היתרון הזה מקנה לה מסת שריר גבוהה יותר, והודות לענייני פוליטיקה פנימית אושרה השתתפותה באולימפיאדה. אחרי שהצליחה לגרום למתחרה האיטלקית לפרוש מהקרב אחרי 46 שניות בטענה שהיא בחיים לא חטפה מהלומות כאלה, הרשת בערה. כך הפך המקרה הפרטי של חליף לפולמוס מגדרי. שמרנים הפילו עליה את כל המרמור על הטרלול הפרוגרסיבי, וליברליים כמו דניאלה לונדון־דקל טענו שהיא "מהממת שאין דברים כאלה".
"הספורט מלא בתופעות של לא פייר", כתבה לונדון־דקל, "לא פייר שרצים שחורים דחקו את רגליהם של הלבנים ממסלולי הריצה. לא פייר שכדורסלנים גבוהים מתחרים עם נמוכים. לא פייר שמדינות שאין להן ים מתחרות עם מדינות שיש להן בענפי ספורט ימיים. בואו, גם הניצחון של ביאטריס הברזילאית על רז הרשקו הוא לא פייר. היא גדולה ממנה פי שניים".
יש אמת מסוימת בדבריה. הספורט אכן בנוי על מוטציות מוצלחות. אבל קצת מוזר שלונדון־דקל מוכנה להיפרד כל כך בקלות מתחרותיות אמיתית בספורט הנשי. נדמה שיש דבר אחד שמנצח עוצמה נשית – להט"ביות. בתוך המדרג הפרוגרסיבי, עמימות מגדרית חשובה יותר מזכויות האישה. כך למשל, בעיניים פמיניסטיות פונדקאות יכולה להיתפס כניצול נשים חלשות, אבל אם היא משמשת לצורכי פריון של להט"בים אז לא נורא, כי הלהט"בים קודמים לכול.
מה שבולט בכל הדיון הפרוגרסיבי הוא חוסר העקביות. אם החלטנו שזה בסדר שהספורט לא הוגן ויש לגיטימציה לעדיפות פיזית מולדת, למה זה לא בסדר לתעדף עליונות פיזית במיונים של נשים וגברים לשירות קרבי למשל? למה שם ה"לא פייר" מנצח ומנמיכים קריטריונים כדי שנשים יוכלו לשרת? כי זה פשוט הולך לפי מה שנוח לפרוגרסיבים באותו רגע. כשמדובר בצבא, זה לא פייר וצריך "לשלב" ו"לבוא לקראת", אבל כשזה ספורט אז לעזאזל עם הלא פייר, העיקר שהגיוון המגדרי ינצח. ולחשוב שזה אמור להיות בדיוק להפך.
לא אשקר – ברמה האישית אני מלאת אמפתיה לנשים כמו חליף, שבוודאי מתמודדות עם הקנטות מגיל צעיר סביב החריגות הביולוגית. אבל האם זה אומר שהעולם תמיד יהיה מחויב להקדים את האמפתיה אליהן לאינטרסים אחרים?
אנשים רבים מסתובבים בעולם עם חריגות. בני הגדול למשל מתקרב למידה 50 בנעליים. כמעט שאין להשיג מידות כאלו בארץ. אבל הוא מעולם לא חשב לתבוע מחנויות הנעליים והבגדים להתחשב במצבו הייחודי ולייצר לו הלבשה מיוחדת. הוא מודע לחריגותו ואנחנו מתנהלים בהתאם אליה. אחת לכמה חודשים אני נוסעת לחו"ל ומכתתת רגליים כדי למצוא לו את מה שהוא צריך.
מאחורי התמיכה הפרוגרסיבית באימאן חליף עומדת ההנחה שהעולם צריך לפנות מקום לכל חריגות, גם אם ההתחשבות הזו באה על חשבונם של אחרים. גם אם היא תסכן את התחרותיות בספורט הנשי. מה לעשות שלא בכל חריגות אפשר תמיד להתחשב? העולם לא מותאם עד הסוף לנמוכים, לגבוהים, לשמאליים, לשמנים, לדוברי סוואהילית ולאנשים עם רגישות לשמש. וכמו שכל אחד מהם לומד להסתדר בעולם, גם אנשים בעלי חריגות מגדרית צריכים להבין שלא תמיד העולם יוכל לבוא לקראתם. לפעמים הם יצטרכו לעשות ויתורים כואבים. לפעמים הם יצטרכו אפילו לחפש קריירה אחרת. הפרוגרסיביות מסוכנת משום שהיא תובעת מהעולם לעוות את עצמו לטובת כל מי שהיא מזהה כסוכן תרבות שלה, במקום לתבוע מאלו ללמוד להסתדר בעולם בכוחות עצמם. מטרת העל היא כמובן לטשטש זהויות ולזרוע בלבול כדי לנתק אנשים מהשייכויות הטבעיות שלהם. לכן היא כל כך מסוכנת. לכן היא כל כך רעילה.
