מילה חדשה ומזעזעת מתגנבת לפתחנו. המילה 'אחדות'. יש לה כמובן כמה וכמה אחיות נוראיות לא פחות ממנה – 'מרכז', 'פשרה', והביטוי הנורא והאיום 'שיח מקדם'. אני זוכר איך לפני ימים אחדים, שלשה או ארבעה, אחד משכני העז לפלוט את אחד הביטויים האלה בגינה הציבורית, אולי בהקשר של קריאת איכה משותפת או משהו מעין זה, ומיד נשמעו צקצוקי גינוי ומבטים חשודים עד כדי שלא הייתה לו ברירה אלא ללכת להטביע את יגונו בגלידה. נראה שכמו זה שאין להזכיר את שמו, זו מילה שמפעילה אצלנו את כל הטריגרים בנפש.
באופן מרתק למדי, שתי הקבוצות הלוחמות הגדולות נגד השיח הזה, לכל הפחות בפיד שלי, הם ההיפסטרים משמאל והפנאטים מימין. אנשים שדומה שלא יסכימו על דבר בחייהם מלבד התיעוב שיש להם להם כלפי שיח האמצע. אין להם כמובן דבר נגד האמצע עצמו, להפך; אחדים מחבריהם הטובים ביותר הם אנשי אמצע, אבל שיח האחדות מעורר בהם תחושת גירוד והם נזעקים נגדו. אחדות? הם אומרים, יותר דומה ל'חוסר עמוד שדרה'!
כמובן שהדתיים הימניים יקראו לזה 'אין להם מוסר יהודי', והדתיים שמאלנים יותר יגידו 'היהדות שלי היא יהדות של שטייטעל' ללמדכם שהיהדות, כמו פלסטלינה באוגוסט, מתחילה בתור עמדה רכה ומסיימת בתור גוש אקראי נטול צבע שאפשר לעשות איתו מה שרוצים.
מה כל כך מזעזע באחדות? אותו הדבר שמזעזע (אנשים מסויימים) בקיטש – תחושת הזיוף שהמילה הזו מעוררת. אני בכוונה כותב 'המילה הזו' ולא האחדות עצמה, כי כמו הקיטש עצמו, הבעיה היא בתחושה שהמילה מצביעה על משהו ריק. כאילו אנשים אומרים 'אחדות' בתור כסות ורדרדה מתקתקה שמסתירה את כוונותיהם האמיתיות, או את העובדה שאין להם כוונות אמיתיות, אבל מנסים לצבור אהדה (ציבורית או אישית) באמצעות השיח של 'אנחנו נחמדים ואנחנו בעדכם', שיח ש – כמו שאפשר לשמוע – כוחו בפנייה לקהל השומעים ולא בהצבת דעה ממשית.
למרבה הצער, בישראל 2024 שיח האחדות הוא דעה ממשית. פוזיטיבית. שמתנגד לשיח המקביל, שנע על הציר 'אתם לא נחמדים ואנחנו נגדכם', או שיח ה'אנחנו והם' – שיח ש(למשל) הוביל את קמפיין ההתרמה של פורום קהלת. ויש אי אלו עיתונאים ופוליטיקאים, משמאל ומימין, שמשתמשים בו כדי לבצר את מעמדם וכדי להיות 'מובילי דעה' או 'לוחמים למען הימין', 'לוחמים למען השמאל' – שיח של מחנות ולא של דעות או אסטרטגיה.
הציניות, שנרתעת מהקיטש, מונעת במקרה הזה לראות את הרגשות האמיתיים שמרחפים מתחת. זאת אומרת, הביקורת על המרכז (למשל, על גנץ, שאין לו קו שמנחה את העמדה הציבורית שלו) נכונה בחלק ניכר מהמקרים, אבל זה לא אומר שכל שיח אחדות הוא שיח מתחנף או שיח שמהותו מיתוגית. לא מעט פעמים זהו שיח פרגמטי יותר, שיוצא מההבנה שאנחנו צריכים לחיות כאן יחד. שאף צד לא ינצח בויכוח, אבל בסוף מגיע למקומות פרקטיים – למשל, אחדות של שמאל וימין ציוני בעד גיוס חרדים. במקרה הזה שיח האחדות הוא כמעט מחויב המציאות, כי חייבים לשתף פעולה בין הצדדים כדי להוביל לשינוי.
כיון שהשוליים, כלומר המחנאות, הולכים ומתרחבים, אני תוהה אולי הגיע הזמן למיתוג מחדש של המרכז בתור האוונגרד החדש. להציג את שיח האחדות ושיתוף הפעולה בתור הדבר החריג, יוצא הדופן, שרק נועזים הולכים אליו. שיח שמתנגד לשיח המחנאי, יוצא נגדו. כך יהיו עיתונאים שיוכלו להרשות לעצמם 'להילחם למען המרכז' ולהשתמש במילים פשוטות כאילו הם מילים בוטות. בקיצור, מיתוג מחדש של כל הסאגה כדי להציג משהו שיכול היה להיות רק מיתוג בתור משהו שאינו רק מיתוג. או כמו שאומרים אצלנו בגינה, אחדות היא סקיבידי.
