בשנות השמונים היה ג'ון מקנרו אחד משחקני הטניס הטובים בעולם, וכנראה הטוב בהיסטוריה במפגני זעם ובמריבות עם שופטים. לפני כמה שנים נשאל מקנרו על הטניסאית סרינה ויליאמס, וענה שהיא שחקנית טניס נשים הטובה בעולם. המראיינת שאלה מדוע רק נשים, ומקנרו אמר שלוּ הייתה משחקת עם הגברים, היא הייתה מדורגת במקום ה־700. "היא שחקנית מדהימה", החמיא, אבל טניס גברים "הוא סיפור אחר לגמרי".
הדברים חוללו סערה גדולה, ומקנרו נצלה בגריל התקינות הפוליטית. אבל המציאות לצידו. ונוס וסרינה ויליאמס, אחיות וספורטאיות נדירות ששלטו בשיאן בענף, טענו שהן יכולות לנצח גברים מהמקום ה־200 ומטה בדירוג העולמי. ב־1998 אתגר אותן קארסטן בראך, שחקן גרמני בן 31, שהיה מעבר לשיאו, נהג לעשן ולשתות, ודורג במקום ה־203. האחיות נענו לאתגר והפסידו 1:6 ו־2:6.
אחרי המשחק העריך בראך שהן יפסידו לגבר בדירוג 500 ומעלה, והאחיות עדכנו את טענתן למקום 350 בעולם ומטה. סרינה ויליאמס אף אמרה בריאיון: "האמת היא שאלה ענפי ספורט שונים לגמרי. הגברים הרבה יותר מהירים, הם מגישים חזק יותר, הם מכים חזק יותר. זה פשוט משחק אחר".
האג'נדה המגדרית הנעוֹרה מנסה לטשטש כל מאפיין מיני, כולל ביולוגי. אבל האמת מובנת מאליה: לנשים יש הרבה איכויות ויתרונות, אבל בין המינים ישנם הבדלים פיזיולוגיים אובייקטיביים. המדע המודרני מאשר זאת מכל כיוון, וכיום הוא מאפיין לעומק, ברמה הגנטית וההורמונלית, גם את מקרי הקצה שבהם המין הביולוגי מקבל מאפיינים חריגים.
הצבא הוא מכונת מלחמה, לא מכונת "ערכים". תכליתו ניצחון, לא "שוויון" מלאכותי. הוא צריך להילחם באויב, לא במציאות
מקרי הקצה הללו תרמו לכך שבעלי מאפיינים גבריים זוהו כנשים והתחרו נגד נשים בענפי ספורט שונים. כך למשל קסטר סמנייה מדרום אפריקה, אצנית אלופת עולם וזוכת מדליות זהב, שעוררה מחלוקת בשל מינה הלא מובהק. כך גם באולימפיאדה האחרונה בצרפת, כשבתחרות האגרוף לנשים זכו בזהב טאיוואן ואלג'יריה, עם מתאגרפות שבעבר נפסלו בטענה שיש להם כרומוזום Y ורמות טסטוסטרון גבוהות.
בתגובה לסערה הציבורית שקמה אמר יו"ר הוועד האולימפי, תומאס באך, שאין מבחן מדעי ברור שקובע שלמתאגרפות הללו יש יתרון פיזיולוגי ושמינן לא ברור. אבל זהו תירוץ עלוב, משום שברור שיש הבדל ביולוגי ופיזיולוגי בינן ובין הנשים שאותן ניצחו. הנשים הללו נפגעות בשם האג'נדה הנעורה של הארגונים הספורטיביים, שמכחישים את המציאות ובהתאם לכך גם מסתירים את תוצאות הבדיקות הרפואיות.
למעשה, הסוגיה הזו כבר מזמן איננה מדעית, משום שבתחרויות ספורט אחרות במערב מספיק שגבר יגדיר את עצמו כ"אישה" והוא יוכל להתחרות נגד נשים ואף להשתמש בחופשיות במלתחות שלהן. הפרוגרסיבים תומכים בהם ומענישים נשים שמעזות לטעון שזו תחרות לא הוגנת, ושמגיעה להן פרטיות במלתחות.
הספורט הפך לתחנת קצה של אינדוקטרינציה מינית פרוגרסיבית מקיפה. האם היא מועילה? הנתונים מראים שהכרזת המלחמה הנעורה על המציאות הביולוגית הובילה למגפה חברתית של בלבול מגדרי, בעיקר בקרב נערות. "טיפול מאשש מגדר" (שבחלקו הוא תרופתי ובלתי הפיך), לצד אבחוני "הפרעה מגדרית", זינקו בארה"ב תוך שנים ספורות במאות אחוזים. גם מספר הצעירים שחווים דיכאון עלה בשיעורים גבוהים, שוב, בעיקר בקרב נערות. הפרוגרס מבטיח גן עדן, אך בפועל מחולל מגפת דיכאון ובלבול מיני חסרת תקדים.
הלוחמת ה־350
היכן עומדת ישראל בסוגיה? יש סיבה לדאגה. הבירוקרטיה הממשלתית היא המעוז העיקרי של האינדוקטרינציה במערב, וכך גם בישראל. מספר הניתוחים לשינוי מין שבוצעו בארץ עלה מ־4 בלבד לפני עשור, ל־64 בשנה הקודמת. מספרים קטנים, עם מגמה ברורה. משרד הבריאות כלל לא עוקב אחרי טיפולים הורמונליים לקטינים, טיפול שנוי במחלוקת שכיום נאסר בכמה מדינות מערביות.
גם מערכת החינוך בישראל, בוודאי החילונית, מאמצת ומעבירה לתלמידים את כל מסרי הפרוגרס המגדריים. כך גם, כרגיל, מערכת המשפט. הבירוקרטיה הממשלתית שלנו שבויה באג'נדה, והאופנה המגדרית מתפשטת כאן. לפי הנתונים משאר העולם, צפויה פגיעה בבריאות הנפשית של הדור הצעיר.
גם הצבא הוא יעד מובהק של הפרוגרס, כנראה משום שאם המוסד המזוהה יותר מכול עם "גבריות" הופך לנעור, אין מבצר שלא ייפול. האמריקנים, למשל, העבירו את הצבא תהליך מלא, מתוקשר ומשווק של DEI (גיוון, שויון והכלה). מאז, הפלא ופלא, הם סובלים ממשבר גיוס מתמשך. בעוד מספר הנשים המתגייסות נותר קבוע, מספר הגברים הצטמק מאוד, והצבא האמריקני רחוק מאוד מיעדי הגיוס שלו. מספר הנשים שמצליחות לסיים מסלול קרבי קטן, ורחוק מלפצות על מספר הגברים שלא רוצים לשרת בצבא ה"מתקדם" וה"נעור".
גם בישראל, הנעורות מכחישת המציאות מנסה להשתלט על צה"ל, שתחת פיקוח בג"צי עורך בשנים האחרונות ניסוי בשילוב נשים ביחידות מובחרות. בפועל, גם רוב הגברים אינם עומדים בנדרש מלוחמים ביחידות האלה, שנמצאים במעטפת היכולות הגופניות. נשווה זאת לטניס: לפי ההנחות האופטימיות של האחיות ויליאמס, אם נעמיד את החיילים המובחרים ברצף היכולות, במקום ה־350 תגיע אישה, שתהיה הראשונה במינה.
אם כן, זוהי התועלת של הניסוי היקר: הלוחמת ה־350. כאישה הישגה מרשים, אבל יחסית לאחֶיה לנשק היא לא תבלוט ביכולותיה. מה הנזק? הנה כמה היבטים למחשבה. ראשית, הצבא משקיע משאבים רבים בזיהוי הלוחמת ה־350. שנית, הוא משקיע משאבים עצומים בשילובה עם גברים. שלישית, מבין 349 הלוחמים יש מי שמתקשים לשרת עם אישה בתנאי הקִרבה הנדרשים. רביעית, הסיכון לבעיות רפואיות קשות גדול יותר אצל נשים. חמישית, במילואים נשים זמינות פחות (בשל היריון ולידות) ויורדות מכשירות מהר יותר. שישית: הלחץ ה"ערכי" להצליח לשלב נשים מוביל להנמכת קריטריונים והסתרת האמת. ואחרונה, מסיבות רבות, כוחות משולבים נוטים להיות פחות כשירים ויעילים.
דהיינו, המחירים והנזקים שבשילוב הלוחמת ה־350, המרשימה כשלעצמה, עולים על התועלת. מגיע לה שירות מיוחד ומספק, אבל "שילוב מלא" הוא רעיון מנותק מהאמת המדעית והצבאית, בדיוק כמו שתחרות אגרוף בין גברים לנשים מנותקת מהאמת המדעית והספורטיבית. הצבא הוא מכונת מלחמה, לא מכונת "ערכים". תכליתו ניצחון, לא "שוויון" מלאכותי. הוא צריך להילחם באויב, לא במציאות.
בזמן שהמגמות הללו מתפשטות בישראל, כולל בצה"ל, מדינות מערביות כבר מכירות בנזקיהן והתחילו לכווץ אותן. כדאי שהפעם "נתעורר" בזמן.
