מלחמה רב־זירתית, עם אובדן הרתעה. התיאור הזה הולם לא רק את מצבה האסטרטגי של ישראל אלא גם את מצבן הקיומי של המפלגות החרדיות. מבחינתן, מעגל החיים החרדי מצוי תחת מתקפה: מעונות היום לפעוטות מקוצצים, בתי הספר סובלים מקשיי תקציב כרוניים, תלמידי הישיבות והכוללים מוגדרים עריקים. המערכת החרדית הישראלית, שנבנתה על בסיס ההנחה שכוחה הפוליטי הגדֵל יבטיח את המשך הזרמת הכספים וההטבות מקופת המדינה, מתפרקת לבנה אחר לבנה. הם עם יד על הגה השלטון, אבל ההנהגה משותקת. ההרתעה הפוליטית שלהם נשחקה בחדות בשנה האחרונה. בימים כתיקונם, ביטול הסבסוד במעונות היום לילדי אברכים היה עילה מספקת לבחירות. עכשיו הם אפילו לא מאיימים. דרעי מסנן את נתניהו ולא מתייצב לדיונים, אבל אין לו, כמו לחבריו ביהדות התורה, שום כלי אפקטיבי לכפות על ראש הממשלה לדאוג להתחייבויות הבסיסיות לחרדים.
את הזעם הם פורקים על בן־גביר. גפני הבטיח השבוע שישאל את הרבנים האם מותר להמשיך בשותפות הקואליציונית עם מי שעולה להר הבית, כאילו לא ידע מה עמדותיו של בן־גביר בטרם הוקמה ממשלת הימין מלא מלא. דרעי אפילו שבר חרם של עשור על לפיד, למען ברית משותפת נגד יו"ר עוצמה יהודית. השיחה הזו התחילה כיוזמה של לפיד, אחרי שבן־גביר הודיע שהדרג המדיני זה הוא, והדרג המדיני תומך בתפילת יהודים בהר הבית. מי שהעביר את המסר מלפיד הוא השר משה ארבל, שהודיע ליו״ר ש"ס שיו״ר יש עתיד ישמח לשוחח. דרעי נענה מיד. אולי קיווה לבשורה קצת יותר גדולה משת״פ מקומי שכולו הטרלה: יש עתיד תגיש הצעה לסדר בקריאה לכנסת לאמץ את פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף האוסר על עליית יהודים להר הבית. ש״ס תתמוך. אחר כך הסתובב דרעי וסיפר לסובבים על ההצעה: ״זו ההלכה, אין לי ברירה", אמר במשיכת כתפיים שכולה סיפוק. הנאה קטנה בים של תסכול.
נוח לחרדים להתכתש עם בן־גביר ולאיים במשבר על נושא שממקם אותם בעמדה נוחה, אחראית, ממלכתית. בזמן מלחמה, קשה לאיים בפירוק הממשלה בגלל חוק הגיוס או כספים מגזריים. המאבק עם בן־גביר לפחות נותן נקודות בתקשורת ובאופוזיציה. הם ישמחו מאוד שהממשלה תתפרק בלי שהם יישאו באחריות לנפילתה. האופוזיציה הרי לא מסוגלת להציע למפלגות החרדיות, וגם לא לחמישה מורדים אחרים מהליכוד, אלטרנטיבה אמיתית. נתניהו ולוין פירקו את ממשלת השינוי באמצעות החרפת השבר הפנימי בתוכה, אבל גם תוך הבטחת עתיד למורדים: יו״ר הקואליציה ההיא, שהשתרעה בין מנסור עבאס לאיילת שקד, הפכה לשרה בממשלת נתניהו. חטאה נסלח. גם ניר אורבך קיבל ג׳וב כמנכ״ל בממשלה (ועוד אצל אבי מעוז). אפילו ג'ידא רינאווי־זועבי מועסקת במשרד הפנים, עם או בלי קשר לתרומתה לנפילת ממשלת השינוי. גנץ, לפיד וליברמן לא מסוגלים כעת ללכת לדיל שיבטיח לחרדים פטור מגיוס תמורת פירוק הקואליציה והליכה לבחירות. הרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה. ובמקרה הזה, פתרונות תעסוקה פרטניים, לח"כים עצמם ולמקורביהם, לא יספיקו.
גנץ, לפיד וליברמן לא יכולים כעת ללכת לדיל שיבטיח לחרדים פטור מגיוס תמורת פירוק הקואליציה. הרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה
גם אם הייתה מוצעת לו אלטרנטיבה, ספק אם דרעי היה יכול להוביל אליה. נתניהו בנה קשר בלתי אמצעי עם הציבור החרדי. ההזדהות האישית איתו חסרת תקדים. הוא והם, כך הוא הצליח לשכנע, נרדפים בידי אותה אליטה משפטית. לכן ביהדות התורה נשבעו שלא ייתנו ליועמ"שית את הפרס של פירוק הממשלה, אבל בכיר במפלגה הודה השבוע שהיועצת דווקא עשתה איתם חסד, כשעיכבה את ההחלטה הסופית על קיצוץ המעונות ולא מיהרה לפרש את פסיקת בג״ץ מיד. ״אם זה היה מגיע לפני חודש וחצי, היינו עכשיו בתוך מערכת בחירות״. ועכשיו מה? עכשיו פגרה.
שר העבודה יואב בן־צור כבר ביקש מהיועצת חמישה חודשים לתקופת מעבר, שבמהלכה ינסו לבטל את גזירת בג"ץ באמצעות בג"ץ. החלטת היועמ"שית לבטל את הסבסוד הייתה פרשנות בלתי נמנעת של מה שכתבו השופטים בפסק הדין העקרוני בעניין הגיוס, אבל הטיעונים שיונחו בפני אותם שופטים יילקחו מהעתירה שהגישו החרדים כשהיו באופוזיציה. שר האוצר דאז, ליברמן, החליט לבטל את אותו סבסוד בדיוק מתוקף סמכותו, אבל בג"ץ הכריח אותו לדחות בשנה את הקיצוץ כדי לתת למשפחות האברכים זמן להתארגן. מסלול נוסף, מהפכני, הוא פשוט לחוקק חוק שיסדיר את שאלת הגיוס.
אמרנו לכם
קשה לבוא בטענות לפרט החרדי. צעירים בני 18 ו־19 שחונכו מגיל צעיר על כך שיש להם פטור מגיוס, פטור שמגובה בתפיסת עולם ובחינוך, כעת מתבקשים לגשת לבקו"ם. אין להם אח גדול שכבר שירת. רובם לא התחפשו לחייל בחיידר, וכמעט איש מהם לא הקפיד על אימוני כושר קרבי בגיל התיכון. עד שבעה באוקטובר, גם צה"ל לא ממש התכוון לגייס אותם. עכשיו, גם אלו מהם שקיבלו צו, מתמודדים עם צו הרבנים שלא להתייצב. אלו שכן התייצבו, חוטפים נאצות וביזיונות מקבוצת המפגינים הפרועה והנחושה שבשערי לשכת הגיוס. חוד החנית של המתפרעים הם אנשי הפלגים הקיצוניים, אבל המיינסטרים החרדי מגרגר הפעם בשביעות רצון. אמרנו לכם שבכוח זה לא ילך, הם נוזפים, כאילו שבשיטה אחרת זה כן הצליח.
בטווח הקצר, צווי הגיוס והסנקציות שבעקבותיהם לא יביאו מבול של מתגייסים, אבל כן יורידו מהגדר כמה מאות או אלפי נערים מהפריפריות של המגזר, שחסו תחת כנפי הפטור ללא סיבה מוצדקת. בטווח הארוך, סדרה עקבית וסדרתית של פעולות עם השלכה כלכלית, היא המנוף המשמעותי לשינוי חברה. מי שהוכיח את זה הוא שר האוצר של 2003. זה שקיצץ את קצבאות הילדים חרף איומים על גט כריתות פוליטי. בדיעבד, זו הייתה שנת מפנה. בתעסוקת גברים חרדים, גם בילודה החרדית. לשר האוצר ההוא קראו בנימין נתניהו.
המצוקה הכי פחות מדוברת מבחינת הפוליטיקאים החרדים היא גם הטורדנית ביותר. מנהלי מוסדות החינוך החרדיים הם האליטה החזקה ביותר במגזר, והם מדווחים על משבר חסר תקדים. רשתות החינוך בני יוסף והחינוך העצמאי סובלות ממצוקה תקציבית ארוכת שנים. המוסדות שמחוץ להן במצב קשה עוד יותר: אותם קשיים הובילו את חסידות בעלז ערב הבחירות האחרונות לסף חתימה על הסכם להכנסת לימודי ליבה. נתניהו, שחשש מפיצול יהדות התורה, הבטיח שהכסף יגיע גם בלי שינוי של תוכנית הלימודים. אבל גם אחרי שהממשלה קמה, ושר במשרד החינוך מונה כדי לדאוג פרטנית לחינוך החרדי, הכסף עדיין תקוע.
שר החינוך יואב קיש מנסה להחיל עליהם את רפורמת אופק חדש, אבל בפניו עוד מהמורות משפטיות, וגרוע מכך: לקראת שנת הלימודים הורה החשב הכללי באוצר על ניתוק הרשתות מקופת המדינה. חבר הכנסת משה טור־פז מיש עתיד והיזם ישראל קרויזר, לקחו את הרשתות כפרויקט אישי. הם מצאו אי־סדרים רבים, שסיבכו את הרשתות שנמצאות בגירעון עמוק. אם לא די בכך, ברקע יש גם מעבר של כ־20 מוסדות חינוך חסידיים וספרדיים לזרם הממלכתי־חרדי. הנתון הזה הרבה פחות מסעיר מאשר מספר המגויסים כעת, אבל במבט לטווח הארוך, על צה"ל ועל שוק העבודה, הוא הרבה יותר חשוב.
