ובינתיים, בגזרה אחרת של פעילות הממשלה, אין לה אפילו יכולת למנות נציב שירות מדינה. היועצת המשפטית לממשלה קבעה כי הנציב הבא צריך להתמנות באמצעות ועדת איתור, אף שאין שום חובה חוקית כזאת. הנה העובדות: חוק שירות המדינה קובע כי "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה; על מינויו לא תחול חובת המכרז". מאוד פשוט, מאוד ברור: מינויו של נציב שירות המדינה מצוי בסמכותה המלאה של הממשלה. כך היה מאז ומעולם, כך מונו כל נציבי שירות המדינה מקום המדינה ועד היום, ושום דבר לא השתנה בחוק עד כה. יש גם היגיון מאחורי הסמכות הברורה הזאת: כדי לממש מדיניות, עומדים לרשות הממשלה שני כלים עיקריים – כוח אדם ותקציב. על מדיניות כוח האדם ממונה נציב שירות המדינה, ואת התקציב מגבשת הממשלה ומאשרת בכנסת. סמכות אחת היא כרגע ממסמסת בעצמה, הסמכות השנייה נלקחת ממנה על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה.
אף כי מינוי נציב שירות המדינה נמצא בסמכותה המלאה של הממשלה, ב־2018, כאשר דניאל הרשקוביץ מונה לתפקיד, החליטה הממשלה לבחון הליך חדש למינוי נציב השירות. על גיבושו של ההליך מונו היועצת המשפטית למשרד ראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה. הוא היה אמור להגיע לאישור הממשלה, שהייתה אמורה לדון בו, להכניס בו שינויים בהתאם לצורך, ולאשר אותו למינויים מעתה והלאה.
בפועל, שום הליך כזה לא גובש עד יוני האחרון, כאשר היועצת המשפטית לממשלה הניחה על השולחן נוהל שגובש על ידה בזמן שיא, בלי דיון ציבורי או דיון בממשלה, ובפועל נותן לה את הסמכות למנות את נציב שירות המדינה הבא. בדיון שנערך בוועדת חוקה שאל ח"כ שמחה רוטמן את נציגי היועמ"שית כיצד גיבשו את ההליך שהוצג לממשלה, כמה ישיבות ערכו בנידון ואיזו עבודת מטה נעשתה לצורך קבלת ההחלטה. תשובתם הגיעה בצורת מכתב ליו"ר הוועדה, ועל פי הנאמר בו, הישיבה הראשונה בנושא נערכה בחודש מאי 2024, וההליך כולו נלמד, נדון והתגבש תוך חודשיים בלבד, והוצג לממשלה ב־30 ביוני. בלי דיון רציני, בלי מבט צופה פני עתיד.
למועד גיבושו של הנוהל יש חשיבות, בגלל היבט "מסך הבערות". כשההחלטה התקבלה היה מדובר על מינוי שיתקיים שש שנים לאחר מכן. שש שנים בפוליטיקה הן נצח, עם סבירות גבוהה שהממשלה תתחלף עד אז (וכידוע כך אכן קרה, כמה וכמה פעמים), וגם היועץ המשפטי לממשלה עתיד היה להתחלף. גיבוש של הליך עתידי כאשר לא ידוע מי יהיו המועמדים, מי יבחן אותם ואיזו ממשלה תשלוט – הוא מטבעו אובייקטיבי יותר מהליך שנבנה אד־הוק לצורך מינוי ספציפי בממשלה ספציפית.
הממשלה ההיא ביקשה לגבש נוהל, אבל במשרד היועץ המשפטי לממשלה לא עסקו בכך שש שנים, עד שהמינוי נעשה רלוונטי. עכשיו, כשהממשלה הנוכחית מבקשת למנות נציב, מישהו בייעוץ המשפטי לממשלה התחיל להילחץ שהממשלה הספציפית הזאת תפעיל את שיקול דעתה ותמנה את מי שהיא רואה כמתאים לתפקיד, וזה כידוע מסוכן מאוד. וכשהממשלה השתמשה בסמכותה כדי לדחות את הנוהל המוצע, הזדעקו אלה על "מניעה משפטית" ו"פוליטיזציה של השירות הציבורי". למה? כיצד בדיוק המינוי הזה נעשה עד היום?
זהו מקרה נוסף שבו מערכת המשפט מחליטה, על דעת עצמה, להחליף את שיקול דעתם של נבחרי הציבור בשיקול דעתה שלה. כי כמו בהרבה מקרים אחרים, מה שחשוב הוא לא ההליך הראוי, וגם לא זהות המועמד או כישוריו, אלא מי ממנה אותו. כשהממשלה הקודמת החליטה למנות את עמיר פרץ ליו"ר דירקטוריון התעשייה האווירית, היא התעלמה גם מכללי נבחרת הדירקטורים וגם מהחלטתה של הוועדה למינוי בכירים שפסלה את המינוי. היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט מחה בקול רפה על "קושי משפטי", אבל בפועל אִפשר את המינוי. הממשלה עקפה את החלטת הוועדה למינוי בכירים, והצביעה בעד מינוי פרץ. לאף אחד לא היו אשליות שלא מדובר במינוי רווי שיקולים פוליטיים. כשהממשלה ההיא, בשבתה כממשלת מעבר, ביקשה למנות את הרמטכ"ל הנוכחי הרצי הלוי, מינוי שהשפעתו על חיינו כיום דרמטית, היועצת המשפטית לממשלה לא מצאה בכך שום מניעה משפטית. היא הכריעה כי לא רק שאפשר למנות רמטכ"ל תשעה ימים בלבד לפני בחירות, אלא שיש בכך גם הכרח.
כי כשהאנשים הנכונים ממנים את מי שהם רוצים, בהתעלם מהליכים סדורים ומניעות משפטיות, אף אחד לא מניד עפעף. מה שמותר לממשלה משמאל לעשות, אסור לממשלה מימין; אצלה זה "פוליטיזציה מסוכנת" ו"תעשיית ג'ובים". גם כשהממשלה מבקשת למנות יו"ר זמני לשלושה חודשים למועצת הרשות השנייה, זו עילה למלחמת עולם, תוך התעלמות מוחלטת מהחוק. גם שם, החוק קובע במפורש כי מינוי זמני ליו"ר הרשות השנייה יכול להיעשות מקרב חברי המועצה, ועד לתקופה של שלושה חודשים. בלי שום מגבלות על תנאי כשירות או ניסיון רלוונטי. זה לא רק החוק, אלא גם קרה בעבר הלא רחוק: שר התקשורת איוב קרא מינה לפני שבע שנים יו"ר זמני בלי ניסיון ניהולי ואפילו בלי ניסיון רלוונטי, והיועצת המשפטית של המשרד אישרה את המינוי. אותה יועצת משפטית אסרה על שר התקשורת שלמה קרעי למנות לתפקיד הזה את ד"ר אודליה מינס כיוון שיש "מניעה משפטית", בהסתמך על אותו סעיף בחוק ממש. הפה שאסר הוא הפה שהתיר, החוק לא רלוונטי.
