צרכני תקשורת מן המניין מכירים כבר את נוהל הטיפול הרדיופוני והטלוויזיוני במצוקות של תושבי עוטף עזה וגבול לבנון. בדרך כלל זה מתנהל ככה: מגישי תוכנית אקטואליה מעלים על הקו או מארחים באולפן את אחד התושבים או מי מפרנסיהם, מקשיבים רוב קשב לטענותיו הנוקבות נגד אוזלת ידה של המדינה, בקושי מבקשים ממנו לרדת לפרטים, ולאורך כל הריאיון רוחשים אהדה גלויה לקובלנותיו והזדהות עם מסכת העובדות שהוא משרטט. בניגוד למדינה, שהיעתרות לקובלנות התושבים כרוכה בהוצאה נכבדה מקופתה, להם זה לא עולה שקל. האמפתיה השופעת שלהם היא בחינם.
בסוף הריאיון, על מנת לצאת ידי חובה אתית, נהוג לקרוא את תגובת המשרד הממשלתי הרלוונטי, אך בנימת לעג הגובלת בשאט נפש כדי שהמאזינים או הצופים יתעלמו מתוכן התגובה ולא יחמיצו את המסר העיקרי והעקרוני של האייטם: המדינה לא עושה כלום, לא אכפת לה מהתושבים, מהמילואימניקים ומשאר נפגעי המלחמה, שמגיע להם הרבה יותר, מגיע להם הכול. ליבה אטום וידיה קפוצות.
דא עקא, השבוע הגעתי למסקנות שונות במקצת אחרי שהאזנתי בכובד ראש לריאיון אופייני שכזה, אבל גם לתגובת המדינה. היא הוקראה בתום ריאיון עם חברת קיבוץ מפלסים, אגב שלישי מסוגו בתוך יממה אחת, שקבלה על החלטת הממשלה להפסיק לממן ב־15 באוגוסט (אתמול) את שהותם במלונות של תושבי יישובים אחדים בעוטף עזה. החברה גוללה את תיאור חוויותיה הקשות במפלסים ב־7 באוקטובר, כשמחבלים הסתערו על גדרות הקיבוץ ופרצו אותו, והסבירה שלא תוכל לחזור לשם כל עוד מפלסים תישאר בטווח של קילומטר בלבד מזירת הלחימה בעזה. רק לפני ימים אחדים קפצה הביתה, ועדיין שמעה קולות ירי מעבר לגדר. פצעי אוקטובר נפתחו מחדש.
"אנחנו זקוקים לתחושת ביטחון", הסביר למחרת ברדיו חבר קיבוץ אחר בעוטף, ניר־עם, שיצא אף הוא נגד ההחלטה לסיים את מימון השהייה במלונות. גם הריאיון איתו עמד בסימן של אהדה מוחלטת לטענותיו והסחת דעת מתגובת מנהלת תקומה, תגובה משכנעת למדי.
שימו לב למילים: התושבים המרואיינים מדברים על היעדר "תחושת ביטחון", שמי יודע מתי תוכל להשתקם כליל, וספק אם אפשר לזכות בה במלואה בחלק כלשהו של ארצנו הקטנה, ואילו הודעת מנהלת תקומה מתייחסת לביטחון עצמו. בין השאר נאמר בה שמאז חודש מרץ "אין מניעה ביטחונית" לשוב לרוב היישובים בעוטף עזה. ואכן, האיומים הנשקפים כעת מרצועת עזה לאותם יישובים קטנו מאוד, אין ספק שקטנו מאוד. במשך עשרה חודשים צה"ל עוסק בניקוי נמרץ של תשתיות הטרור מעבר לגבול, כדי שחמאס יתקשה להסתער שנית עליהם או לירות רקטות בקצב הרצחני שבו ירה בעבר. מה שהיה שם הוא כבר לא מה שהווה.
ובכל מקרה, המדינה אינה נוטשת לאנחות תושבים שמתקשים נפשית לחזור הביתה. אחרי שכבר האריכה פעמיים את שהותם במלונות על חשבונה (מועד הסיום האחרון שנדחה בלחץ התושבים היה ב־15 ביולי), היא מאפשרת עד חודש יוני 25' – אני מצטט – "השתתפות בשכר דירה בסכום מכובד למשפחה ובהשתתפות עצמית מצומצמת בלבד". רשות המיסים, מצידה, הבהירה שתושבים אשר "אינם מתגוררים בחבל עקב המצב ימשיכו ויקבלו את הטבות המס כתושבי החבל על אף שאינם בחבל". כלומר, הם יכולים להתגורר זמנית בים המלח או בקריית־גת, ולהמשיך לקבל עד הקיץ הבא הקלות מס כאילו חזרו למפלסים או לניר־עם.
מהודעת המדינה גם עולה שהיא תשקול להאריך את ההקלות בשנה נוספת, עד תחילת 2026. מה אפשר לבקש יותר? האם מישהו חושב שזה רעיון טוב שתושבי העוטף יישארו עוד שנים רבות במלונות? זה באמת טוב להם? קופת המדינה יכולה לעמוד בכך? כבר עכשיו נדרש קיצוץ תקציבי עמוק בכל משרדי הממשלה כדי לממן את השהייה במלונות עד כה של רבבות תושבי העוטף, ואת המשך השהייה של פליטי גבול לבנון.
בשבוע שעבר יכלו קוראי מקור ראשון לקרוא על היישוב החלופי שהוקם עבור עקורי בארי ליד קיבוץ חצרים, בהשקעה של חצי מיליארד שקלים. אחרי פחות משנה ניתן להם מענה מגורים זמני, מתוכנן בקפידה, עד שיוכלו לשוב לבארי, שמצבה הפיזי גרוע בהרבה מהמצב במפלסים ובניר־עם. המדינה לא הצליחה להגן עליהם ב־7 באוקטובר, ובכל זאת עשתה רבות למענם. היא נדיבה הרבה יותר מכפי שמקובל לחשוב, להתאונן ולחרחר מרירות. טוב מאוד שהיא בוחנת את הגיון שהותם במלונות של תושבים שיכולים לשוב כבר לבתיהם, ומאריכה אותה רק במידת הצורך. בסופו של דבר רק כך תושג יום אחד בארץ תחושת ביטחון כללית. היא לעולם לא תהיה מלאה.
