סאגת מינוי נציב שירות המדינה היא דוגמה לכל מה שרקוב וחולה במערכת היחסים שבין הממשלה ליועמ"שית. הממשלה אִשררה השבוע את הצעת ראש הממשלה, שלפיה ראש הממשלה ימנה את הנציב בכפוף לאישורה של הוועדה למינויי בכירים. היועמ"שית קבעה שהחלטה זו פסולה בשל "מניעה משפטית". ננסה להציע פה רעיון לפתרון הפלונטר, אך ראשית נפרושׂ את העובדות והטענות.
קראתי בעיון את חמשת המסמכים המרכזיים: מכתב היועמ"שית, מכתב המשנה ליועמ"שית, מכתב יועמ"שית משרד ראש הממשלה, תגובת מזכיר הממשלה, ותגובת ראש הממשלה. סלחו לי על הנחרצות, אבל ברמה המשפטית הטהורה אין כאן צל של ספק שנתניהו צודק ובהרב־מיארה טועה ומטעה. כל משפטן עם טיפת יושר אינטלקטואלי מוכרח להודות בכך.
סעיף 6 לחוק שירות המדינה (מינויים) קצר ופשוט: "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה; על מינויו לא תחול חובת מכרז, והודעה על המינוי תפורסם ברשומות". המונח ועדת איתור לא מוזכר פה. בהרב־מיארה טוענת שבשנת 2018 קבעה הממשלה שהיא "תידרש בעתיד לנוהל שיגובש על ידי היועמ"שית ויועמ"שית משרד רה"מ", אבל זו הייתה החלטת ממשלה ולא חקיקה ראשית. כרגע יש החלטת ממשלה אחרת, והכלל בהחלטות ממשלה הוא "ישן מפני חדש תוציאו". כל ערימות הניתוחים והדקדוקים במכתבי היועמ"שים הן סוג של נייר עמדה, הצעה לסדר, רעיונות טובים יותר ופחות; הן לא בגדר פרשנות של החוק.
חשוב להתעכב על זה לפני שממשיכים הלאה, שכן היועמ"שית תופסת את עצמה כשומרת הסף של שלטון החוק, וכפרשנית המוסמכת היחידה של החוק עבור הממשלה. אבל במכתב שלה היא סוטה באופן חריף מבסיס הלגיטימציה האלמנטרי שלה – החוק. היא לא מפרשת את החוק אלא טוענת מה לדעתה הוא אמור להיות החוק, וקובעת שכל החלטה אחרת נופלת על סעיף "מניעה משפטית".
במחילה, זה בלתי מתקבל על הדעת. יש לך השגה על החוק והצעה לתיקון החוק? אהלן וסהלן. פתחי מכון מחקר ופרסמי ניירות עמדה, או רוצי לכנסת עם מצע הכולל שינוי של החוק. את לא יכולה להשתמש בכוח שלך כדי להגן על חוק שלא קיים, ועוד בשם "שלטון החוק". מכתבים כאלה מרסקים את האמון במוסד היועמ"ש, גם לאנשים הסולדים מקיטוב ומקצוות פוליטיים.
אחרי המסגור הזה נקרא שוב את מכתבי היועמ"שים כ"הצעה לחוק", ונבחן אם זו הצעה טובה. בגדול הטענה שלהם היא שהנציב הוא תפקיד שנדרשת בו עצמאות לשם שמירת האינטרס הציבורי, והוא גם בעל אופי רגולטורי מובהק, ותפקיד כזה ראוי למנות באמצעות ועדת איתור. אכן, חלק מהסמכויות של הנציב דורשות ממנו להיות (גם) "שומר סף". כך למשל, יש בכוחו להעניק פטורים ממכרז למשרות בשירות המדינה, לאשר מינויים ספציפיים למשרות בכירות, ולאשר הדחה של עובדים. ככזה הוא נדרש לאוטונומיה וליכולת עמידה מול לחצים פוליטיים. יש לו גם תפקיד רגולטורי מובהק בקביעת התקשי"ר, תקנון שירות המדינה.
כל זה נכון, אולם זוהי הצגה חלקית בלבד של התמונה. כי בניגוד לשופט, למשל, שהעצמאות שלו חיונית כחלק ממהות תפקידו, נציב שירות המדינה חייב להיות מתואם ערכית ואידיאולוגית עם הרשות המבצעת. אחרת, הממשלה תהיה משותקת. בארה"ב מקובל שכאשר מתחלף שלטון, 3,000 בעלי תפקידים בוושינגטון אורזים ארגזים ועוזבים את משרדיהם. תודה לא־ל זה לא המצב אצלנו, אבל גם לקצה הנגדי יש מחירים נוראיים. תארו לכם מצב שבו דמות כמו אהוד ברק, יאיר גולן, שקמה ברסלר או מרדכי קרמניצר מתמנה לתפקיד הנציב בזמן ממשלת נתניהו. דה־פקטו, באותו רגע הממשלה כמעט מסיימת את דרכה. הנציב המתעב את ראש הממשלה תוקע את כל המינויים, והממשלה פשוט משותקת.
לכן ההצעה של גלי בהרב־מיארה, שלפיה הנציב ימונה על ידי ועדת איתור בת חמישה חברים, אחד מהם היא עצמה, שניים נוספים רק באישור שלה, חבר נוסף הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס, ואחרון ימונה על ידי האקדמיה – היא הצעה המבטאת תלישות וחוסר הבנה בסיסי באופן שבו מתנהלת מערכת שלטונית מתפקדת. משוואה שבה הממשלה אמורה לעבוד צמוד עם הנציב אך אין לה שום משקל בקביעת הזהות שלו, היא משוואה מופרכת.
איפה כן נמצא ניצוץ האמת בטענות של היועמ"שית? בחשש האותנטי שלה מתופעות כמו מירי רגב. העדות שהציג בתוכנית "המקור" מי שהיה עוזר אישי קרוב שלה הייתה כה מזעזעת, שהייתה איזו ציפייה לרגע שבו נתניהו יעצור הכול, ידרוש בירור ממצה של הטענות ויודיע שאם הן יתבררו כנכונות – רגב לא תוכל להמשיך לכהן כשרת תחבורה. אחרי פרשת רגב, היועמ"שית לא מאמינה לנתניהו שהוא ימנה מינוי ראוי. לכן היא פועלת כמו דון קישוט, בניגוד לחוק וללא סמכות חוקית. מבלי להקשיב לניצוץ האמת הזה, המלחמה בין הממשלה ליועמ"שית לא תיגמר.
מצב ראוי לכתחילה הוא כאשר הממשלה ממנה בעל מקצוע ראוי, אשר ברמה האישית מזדהה ערכית ופוליטית עם מדיניות הממשלה. מצב פסול מכול וכול, הוא מינוי עסקן חסר כישורים רק בשל שיקולי תן וקח.
ומכאן להצעה: דמיינו מועצה הכוללת אנשי ציבור בעלי משקל ערכי, שניחנו ביכולת אנליטית ובאינטליגנציה רגשית. המועצה תשמש כמגשרת בקונפליקטים ציבוריים־לאומיים גדולים, ותסייע לצדדים להיחלץ מהפלונטר שהם עצמם יצרו. היא תפריד בין הפוביות והחרדות לטיעון הענייני, ותדאג שציפור הנפש של כל צד יישמר. היא תפעל לא רק כמגשרת אלא גם תוכל, כשתבחר, להביע עמדה. העבודה שלה תהיה שקופה, והיא תפרסם לציבור את השיקולים ואת ההנמקות לעמדותיה, כאשר המבנה המגוון שלה יאפשר לה להאזין לעומק לכלל העמדות. לפני שתיק כזה יגיע לבג"ץ – שלא יודע לעשות עבודה מהסוג הזה – הוא יגיע למועצה הזו. בבנייה נכונה של מועצה כזו, משבר שנמשך חודשים עשוי להתקצר לימים ספורים.
